המבי"ט בספרו "בית אלוקים" שואל שאלה מפתיעה: מדוע יום הכיפורים צמוד לראש השנה, בתחילתה של השנה? מדוע הוא לא חל באמצע השנה, כמין ביקורת על מה שאירע עד כה? הרי כך היה יותר הגיוני לכאורה?
הוא משיב בכיוון הבא: ביום א' בתשרי נוצר האדם (לאחר שהעולם נברא בכ"ה אלול). הקב"ה ידע שיש לצקת באדם יצר הרע, שכן כל תכליתו של האדם בעולמו היא להתמודד מול הרע ומתוך כך לקבל שכר, ולא "לחם המגיע בבושה" ללא השקעה.
לכן, לפני בריאת האדם (ואף לפני שהעולם נוצר), ברא הקב"ה את התשובה. בלעדיה, לא היה יכול האדם להתקיים מול כוחותיו של מלאך (הרע). זוהי עזרה אלוקית שאין גדולה ממנה; הגמרא בסוכה אומרת ש"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואילולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". לכן "הורית דרך תשובה לבת השובבה" - מול מעשי השובבות של בני האדם מגיעה גם היכולת שלו לחזור בתשובה שלמה. לכן נסמך יום הכיפורים ופרשת "שובה" לראש השנה: כדי שמיד עם בריאת האדם, ידע שיש לו מוצא מהתמודדות מול יצר הרע.
יום הכיפורים: הניצחון של המלך
בתנא דבי אליהו מובא ש"יום הכיפורים זה הוא היום השמח ביותר אצל הקב"ה בשמיים". הוא מביא משל למלך בשר ודם, שעבדיו ובני ביתו מוציאים את האשפה שלהם ומשליכים בפתח בית המלך. כשהוא יוצא ורואה את האשפה, הוא שמח שמחה גדולה. למה? כי הם מנקים את עצמם, ולכך דומה יום כיפור: הקב"ה שמח שמחה גדולה כשהוא מוחל עוונותיהם של ישראל, עד שנאמר "כה אמר ה' להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות - בואו ושמחו איתי שמחה גדולה שאני מוחל עוונותיהם של ישראל".
השמחה הזו היא הליבה של היום כולו. היא לא רק תוצאה של כפרה, אלא כוח שדוחף את התשובה עצמה. כשאנחנו מבינים עד כמה הקב"ה משתוקק לתשובתנו, הפחד מפני יום הדין הופך לציפייה לאהבה ולרחמים. האמונה ברחמי ה' מקטינה את הבושה והופכת את ההתחרטות לכוח מניע.
הגרזן ששובר את החומה
הגאון מווילנא כותב על מזמור "לדוד ה' אורי וישעי", שבבחינת יום הכיפורים נוהג הקב"ה במידה של "וחנתי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם". הגמרא בברכות מוסיפה שהקב"ה מרחם גם על מי שאינו הגון. הגר"א מדגיש כי ביום זה, הקב"ה יושב לבדו על כסא הרחמים, ואינו נותן למקטרגים ולמסנגרים להיות לידו. הקול היחיד ששומעים הוא קול הרחמים.
התשובה קלה לעשייה, אך התשובה גם קלה ללכת לאיבוד, וזאת מתוך קלותה. אדם יכול להרהר בתשובה וברגע אחד להיעשות צדיק גמור. ה' רק מבקש: "השתדלו והרבו תחינה לפני מלך אל רם ונשא".
כל אחד מאיתנו אם כך, צריך להתרומם ולשמוח מרצונו של ה' לקחת את חטאותינו. וכל זאת בתנאי אחד פשוט: "מודה ועוזב, להכיר בחטא, ולעזוב את הדרך הישנה. בכך, אנו משתפים פעולה עם הדרך שנסללה עבורנו עוד לפני שנבראנו.
כֹּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ,
קָרוֹב יוֹתֵר לְמַחְבָּרוֹ,
כִּי בַּל נִתְקוֹ,
אֶת חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
וְגַם לָרָחוֹק, שֶׁבְּעֵינָיו נִהְיַה לְחֹק,
יֵדַע כִּי חֵלֶק ה' עִמּוֹ,
כְּשֶׁיְּבָרֵר זֹאת הֵיטֵב וְדֹק.
וּבְמָקוֹם שֶׁבַּעַל תְּשׁוּבָה עוֹמֵד,
צַדִּיק אֵינוֹ נִמְצָא, אַךְ מִי מוֹדֵד.
יַחְלְקוּ רִאשׁוֹנִים בְּמִי לְצַדֵּד,
אַךְ בּוֹרְאוֹ יַזְכִּירוֹ,
'נְאוּם ה', כִּי הוּא עֵד.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר ישראלי