א-ל נורא עלילה \\ הרב שמואל אליהו
כשהייתי ילד אני זוכר כי לקראת "אֵל נוֹרָא עֲלִילָה" היו מתכנסים לבית הכנסת כל אלה שלא היו בתפילה, כל אלה שלא היו בשום תפילה במשך השנה. גם אלו שלא היו בכל נדרי. כולם היו באים לבית הכנסת ועומדים מול ארון הקודש ושרים עם כל הקהל את הפיוט הזה. זו היתה ועדין עד היום שירה בעוצמות מיוחדות.
מי שמתבונן בפיוט הזה ימצא בו שילוב בין סליחה לתפילה על הגאולה, נצחון על האויבים, אל נורא חוֹן אוֹתָם וְרַחֵם. וְכָל לוֹחֵץ וְלוֹחֵם. עֲשֵֹה בָּהֶם פְּלִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה". קיבוץ הגלווית. "אל נורא קְרָא נָא שְׁנַת רָצוֹן. וְהָשֵׁב שְׁאֵרִית הַצֹּאן. לְאָהֳלִיבָה וְאָהֳלָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה". גאולה "אל נורא מִיכָאֵל שַֹר יִשְֹרָאֵל. אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל. בַּשְֹּרוּ נָא הַגְּאֻלָּה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה". אמנם יש משהו בפיוט הזה יותר מכך שהרי חצי מהסליחות שאמרנו בחודש אלול ותשרי הם בקשות גאולה. פחות מחצי הסליחות עוסקות בתיקון חטאים, עיקר הסליחות זו בקשת גאולה,
לשימושכם: זמני כניסת צום יום הכיפורים 2020
חייבים לומר שההרגשה של פתיחת שערים. זו הסיבה שבגללה פותחים את שערי ארון הקודש. וזה חידוש גדול, זה אומר שגם ילדים יכולים להרגיש אם שערי שמים פתוחים. וזה באמת נכון, ילדים מרגישים איפה יש קדושה ואיפה טומאה וזיוף עד שהם מתקלקלים, (אם לא שומרים על עצמם). יש להם לב טהור והם מרגישים שזו שעת רצון.
ומסתבר עוד שגם אלה שכל השנה לא מרגישים את השערים הפתוחים בבית הכנסת, מרגישים את השערים הללו ובאים לבית הכנסת בחיל וברעדה. הם בשעה הזו איתנו ביחד, דתיים וחילונים, ילדים ומבוגרים, מימין או משמאל כולנו ביחד. וזה אולי קצת טעם מעין עולם הבא, איך יראו ימות המשיח.
כל נדרי \\ החזן שי אברמסון
תמיד סקרן אותי, כיצד הפך הפיוט, בשפה הארמית, שלכאורה אינו קשור ליום הקדוש הזה ולנקודת השיא שלנו בהכנה הרוחנית ליום הדין, להיות ה-"דבר" שאיתו פותחים את יום הכיפורים ושהניגון שלו נצרב כל כך בתודעה וב-DNA היהודי.
הפיוט "כל נדרי" חובר כבר בתקופה "תקופת הגאונים" ומה שעומד מאחוריו הוא למעשה שילוב של עבר ועתיד בהקשר התשובה, ההכרה בחטאים ומניעת הישנותם. אלא שבבסיסו הוא בעצם בקשה לביטול הנדרים והשבועות במובן הסמבולי, אך גם בפרקטיקה. בשל הטקטס שבו, הפך לפולמוס גם בקרב היהודים אך גם לדאבון לב ככלי ניגוח למעשים אנטישמיים מזוויעים ומשפילים כתופעת לוואי לשטיפת מוח אנטישמית וחשש, שבגלל מנהג התרת הנדרים של "כל נדרי" היהודים לא יעמדו בהתחייבויות ובהלוואות הכרוכות בעסקי המסחר. כדי לבטח את עצמם מפני הפיוט קיימו טקסים של "שריפת התלמוד" ו"שבועות היהודים" שכללו עינויים מזוויעים של ממש, שכל מטרתם "לבטל" את השפעת הפיוט ולכפות על היהודי, שבועה בה הוא מתחייב לעמוד בהתחייבויותיו.
טקסים אלו נמשכו עד העשורים האחרונים של המאה-19 וכפי שביטא זאת באופן הכי אוטנטי ועצוב הסופר הרוסי לב טולסטוי – "במנגינתו של הפיוט מהדהד סיפור קידוש השם גדול של אומה מוכת-צער" ... מה הפלא אם כך שהפך לאחד הפיוטים המפורסמים ביותר בתולדות העם היהודי.
תפילה זכה \\ הרב אברהם סתיו
לפני כמה ימים קיבלתי שאלה מתלמידה: "מותר להגיע ליום הכיפורים בתחושה טובה? אני יודעת שאני לא מושלמת, אבל בסך הכל אני משתדלת ומתקדמת, האם חייבים תמיד להגיע ליום כיפור בתחושה של 'אנחנו ואבותינו חטאנו'"?
זו שאלה נפלאה בעיניי, שבמובן מסוים היא שאלה של דור שלם שמתחיל להימאס לו מכל ה'אשמנו בגדנו' של יום הכיפורים. הרב אלחנן ניר מביע את התסכול הזה בצורה חזקה במיוחד בשיר 'וידוי': "שוב כל משחק התפקידים הידוע / הנה אני מודיע מראש: / אנחנו אשמים. / לעולם. / מההתחלה ועד הסוף / מכריכה אל כריכה / אשמנו. / אתה תמיד צודק. / ככה אתה אוהב אותנו?".
אז האם באמת רק ככה הוא אוהב אותנו? רק חווית האשמה הטוטאלית מאפשרת קרבת אלוקים?
חלק מהתשובה, לפחות, נמצא לדעתי בתפילה זכה, שאותה חיבר בעל ה'חיי-אדם' ונהגו בקהילות אשכנז לאומרה לפני 'כל-נדרי'. "בָּרָאתָ בִּי מֹחַ וָלֵב וּבָהֶם חוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת וְהַרְהוֹרִים טוֹבִים וְלֵב לְהָבִין דִּבְרֵי קָדְשֶׁךָ וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְבָרֵךְ כָּל הַבְּרָכוֹת בְּמַחֲשָׁבָה טְהוֹרָה. וַאֲנִי טִמֵּאתִי אוֹתָם בְּהַרְהוֹרִים וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת."
בתפילה זכה החטא לא עומד בפני עצמו. הוא תמיד פספוס של משהו אחר. החוויה של החוטא, יותר מאשר היא מציגה את החטא כנורא ואיום, היא מציגה אותו כהחמצה, כהחטאה של כל הכוחות הגדולים שיש בנו.
החוויה של "אשמנו בגדנו" הכרחית לא כדי לשקף לנו כמה אנחנו גרועים, אלא כדי להמחיש לנו כמה אנחנו יכולים להתקדם. אשמה, כך מלמד אותנו מחבר תפילה-זכה (רבי אברהם דנציג, שבימים אלו מלאו מאתיים שנה לפטירתו), היא חוויה מרוממת, שמעידה על האמון של הקדוש ברוך הוא בנו ועל האמון שלנו בעצמנו. חוויה שמשקפת לנו עד כמה זה יכול להיות אחרת.
וכך, רגע לפני יום הכיפורים, הופך ה'חיי-אדם' את האשמה עצמה לקרבה, ואת ייסורי המצפון לביטויים של אהבה: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ רַחֵם עָלֵינוּ כְּרַחֵם אָב עַל בְּנוֹ שֶׁמָּרַד בְּאָבִיו וְיָצָא מִבֵּיתוֹ. וּבְשׁוּבוֹ אֶל אָבִיו בְּבשֶׁת פָּנִים בִּבְכִי וּצְעָקָה וּמִתְנַפֵּל לְפָנָיו, מִדֶּרֶךְ הָאָב לְרַחֵם עַל בְּנוֹ."
לך א-לי תשוקתי \\ הרב אבישי מזרחי
ממש כמו הדם, הנפש אחת היא. לא משנה מהיכן תדקור - הדם אותו דם וגם הנפש אותה נפש. הפסיכולוג המתבונן בנפש האדם ידע לזהות אותה בכל סיפור אישי, בכל קונפליקט, בכל חוויית חיים. הנפש אחת היא ושערים רבים לה. קווי האישיות, התכונות, הפחדים, המשאבים הרגשיים כמו גם החסמים והמעכבים פוגשים את האדם בכל מרחבי חייו.
יש משהו מנחם ומרגיע בפיוט המופלא והמטלטל של אבן עזרא. אני מוצא את עצמי לא פעם דומע ב"לך אלי תשוקתי". הפיוט המסחרר הזה מרגש אותי בעוצמות גבוהות. הלחנים הרבים שהוא זכה להם רק מגיבירים את ווליום ההתרגשות. אין יותר מנחם ומחבק כמו האמונה שהנפש החבוטה שלנו, החוטאת והפצועה - היא בעצם שלו.
לְךָ לִבִּי וְכִלְיותַי. לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי.
לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי. וּמִמָּךְ הִיא תְכוּנָתִי.
לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי. וְעורִי עִם גְּוִיָּתִי.
לְךָ עֵינַי וְרַעְיונַי. וְצוּרָתִי וְתַבְנִיתִי.
לְךָ רוּחִי לְךָ כּחִי. וּמִבְטָחִי וְתִקְוָתִי.
לְךָ אֲנִי בְּעודִי חַי. וְאַף כִּי אַחֲרֵי מותִי.
יש משהו מרגיע בתלות הזו ברבונו של עולם. יש לנו נפש אחת - קווי האופי והתכונות המשתרגות ממנה פוגשות חיים ומציאות מורכבת, מסוכסכת. היא מביאה איתה בחירות טובות אך גם בחירות שגויות ומעידות וחטאים ונפילות. הידיעה כי "מִמָּךְ הִיא תְכוּנָתִי" יש בה כדי לשכך את ייסורי הנפש החוטאת. ויותר מזה יש בה כדי לטעת תקווה ואור. הנפש הזו היא שלך, כמה טוב לדעת שיש "מבוגר אחראי" שמחזיק אותה גם כשאנחנו יוצאים מהקווים. כמה טוב שאתה שם בשבילנו, שאנחנו אף פעם לא לבד.
וְאֵין לִי בִּלְתְּךָ מָנוס. וּמִמָּךְ הִיא סְלִיחָתִי.
וּמוחֵל בִּלְתְּךָ אַיִן. וּמֵאִתָּךְ מְחִילָתִי.
הֲכִי אַתָּה מְנַת חֶלְקִי. וְרִנָּתִי וְטובָתִי.
וְגורָלִי וּמַהְלָלִי. וְכָל גִּילִי וְשִׂמְחָתִי.
שְׂשׂון לִבִּי וְאור עֵינַי. וּמָעֻזִּי וְחֶמְדָּתִי.
וּמַרְגּועִי וְשַׁעְשׁוּעִי. מְנוּחָתִי וְשַׁלְוָתִי.
הֲבִינֵנִי עֲבודָתְךָ. וְלָךְ תִּהְיֶה עֲבודָתִי.
הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה. וְתִרְצֶה אֶת תְּשׁוּבָתִי.
בסוף בסוף אנחנו ילדים של החיים, ילדים של אלוקים - אשליית העצמאות שלנו נסדקת שוב ושוב. ועוונותינו הרבים ממלאים בענווה, מגלים לנו כמה אנחנו זקוקים לך, כמה אנו תלויים בך. לפעמים רק ברגעי נפילה וכישלון אנו מבינים כי העולם הזה גדול עלינו, אנחנו לא מסוגלים להתהלך בו לבד. דווקא בשל כך - כמה מרגיע להתכרבל בך ולהישען עליך ולחוש את ידך המגוננת, המחזיקה חזק.
וְאור גָּנוּז לְפָנֶיךָ. יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי.
וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ. תְּנָה נָּא אֶת מְחִצָּתִי.
ונתנה תוקף \\ ח"כ מתן כהנא
בתפילה שלנו- יש מילים ויש מילים. יש כאלה אשר דורשות מאתנו ריכוז ומחשבה, הכנה ומבט נוסף.
אבל יש כאלה שיש להן שבילים סלולים מראש - מהפה ללב ומהלב כלפי שמיא. עבורי, מילותיו של "ונתנה תוקף" שייכות ללא ספק לסוג השני. טרם הבנתי האם זה בגלל קדושת היום, סיפור חיבורו ע"י ר' אמנון ממגנצא הי"ד אשר חיברו על ערש דווי וסרב להמיר דתו (כפי שמביא ה"אור זרוע" בהלכות ראש השנה סי' רעו') - או פשוט החיבור בין השניים.
"ונתנה תוקף" מבחינתי הוא לב התפילה, הוא זה המעניק לה את סיפור המסגרת והמשמעות.
לפני קצת יותר מ-שנה הלך לעולמו חנוך אלבלק ז"ל, איש קיבוץ בית השיטה, אשר הלחין למילים העתיקות מנגינה וייחודית אשר כובשת לבבות גם בשאר ימות השנה. בינינו, איזה לב יהודי יכול להישאר אדיש שעה בה מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון?