"אין המדינה האושר היותר עליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המון האידיאות, שהם עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה התוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר. ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון." (אורות עמ' קס)
בדבריו אלו מציג הראי"ה בפנינו שני סוגי מדינה: האחת מדינה שהיא "חברת אחריות גדולה", שכל ענינה היא להבטיח את קיומם והישרדותם של אזרחיה, אלא שמדינה כדי שתהיה "חברת אחריות גדולה" אינה צריכה לקום במקום גיאוגרפי מסוים, ואינה צריכה להיות מאוכלסת באוכלוסיה מסוימת, אלא כל קבוצת אנשים בכל מקום בעולם יכולים להתאגד יחד ולכרות ביניהם ברית לערבות ודאגה איש לזולתו, ובכך להבטיח את קיומם הפיזי ואפילו התרבותי של אוכלוסיתה עלי אדמות. על המדינה הזו כתב הראי"ה: "אין המדינה האושר היותר עליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המון האידיאות, שהם עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה".
הסוג השני של מדינה לפי הראי"ה היא מדינה שתכליתה ותפקידה אינם רק לספק ולהבטיח את הצרכים הגשמיים והאישיים של אזרחיה, אלא קודם לכל עליה להיות "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה התוכן האידיאלי היותר עליון", המדינה האידיאלית היא מדינה שהוקמה ראשית לכל לקדם מטרה רוחנית-מוסרית, שהיחיד אינו יכול להרים אותה בכוחו האישי ורק כוחו של הכלל יוכל להוציאה מן הכוח אל הפועל.
כשאנו שואלים את עצמנו: מדינה מן התורה מנין? את התשובה אנו מקבלים בהגדרתו של הרמב"ן את מצוות ישוב הארץ שכתב: "שלא נעזבנה ביד לזולתנו מן האומות או לשממה". - לפי הרמב"ן יש שתי מטרות במצוות "ישוב הארץ": האחת, היא ריבונות יהודית בכל מרחביה של ארץ ישראל, והשניה שגם לאחר שכבשנו את הארץ עלינו ליישב את מרחביה משממותיה, ואת שתי מטרות הללו, ריבונות והתיישבות, אי אפשר לממש אלא בהקמת מדינה, אבל המדינה אינה מטרה אלא אמצעי ל"יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד", ואת המדינה הזו אין יכול להקים כל עם אלא רק עם שהנביא מעיד עליו" "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" והוא עם ישראל, וכמו כן אין המדינה הזו יכולה לקום בכל מקום אלא רק מקום שנאמר עליו (דברים יא יב): "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". והיא ארץ ישראל.
נעים זמירות ישראל אומר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" - האם יש קשר בין השמים והארץ או שהם שתי ישויות נפרדות כמו שכתוב: "כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ"? בתפיסה הרגילה של האדם הדתי הוא רואה בעיקר את הכסא, את מלכות השמים, ואילו הארץ היא דבר טפל שאינו חשוב, ואילו מדברי הנביא ישעיה: "השמים כסאי והארץ הדום רגלי" אנו לומדים שלא רק שיש קשר בין השמים והארץ אלא שהארץ היא הבסיס למלכות ה' בבחינת הדום לכסא, ועל כן יש לטפח לא רק את מלכות השמים אלא גם לבסס את בסיסה שהיא פה בארץ שלנו.
בספרו אורות הקודש (ח"ג עמ' קפ) כותב הראי"ה:"אין המחשבה האצילית שלמה באדם, כשהוא מתנשא לצייר את הטוב הכללי, ולהתאמץ לחשוק בו לעצמו, ולעולם כולו, אלא אם כך היא מחפשת אפשרות לצורת חיים כזאת, שתבסם את העולם, במה שתתקן את תכונתו החברתית, ותכריע גם כן לטובה את החיים הפרטיים, בין בחיצוניותם, בין בפנימיותם, ותעמיד את היסוד לבסס את מעמד החיים באופן כזה, שהחיים הנצחיים, שהם קשורים בזיכוך הנשמות, ואימוצן הרוחני המוחלט, הם יהיו נמשכים והולכים מהתיקון המסודר של המעמדים החברתיים והפרטיים, ומאוצר המחשבות, שהמחשבה הראשית גורמת להריק על החיים.
כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות ופורחת באויר רוחני לבדה, ומתפארת בתיקון נשמות והצלחתן, הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגלים. וכל מחשבה שדבר אין לה עם הרוממות הנצחיות, ומתעסקת רק עם סדרי החיים החומריים ותיקוניהם, אפילו אם יהיו בה תוכנים מוסריים ואורחות צדק ומישרים, סופה להתעכר, מפני קטנותה, ומפני הזוהמא והסרחון שהחיים החומריים לקויים בהם בטבעם, כשהם מנותקים מיסוד חיים נצחיים ותשוקתם".
על הקשר של הרוח עם החומר, של הכסא עם ההדום, כותב הראי"ה בספרו "עין איה" (ברכות ט א) ועל פיה הוא מסביר את בקשתו של הקב"ה ממשה שיבקש מבני ישראל שישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (בראשית ט"ו) "ועבדום וענו אתם" - קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - לא קיים בהם. את הבקשה הזו מסביר הראי"ה מפני הצורך בשפע ועוצמה כלכלית כדי לאפשר לעם ישראל להגשים את מטרותיו הרוחניים, והבקשה הזו קשורה לאמירתו של אברהם, (שלא יאמר אותו צדיק), מפני שכל מטרתו של אברהם היתה להעמיד אומה שלא רק שהיא מכרת את ד,' אלא גם מודיעה את שמו הגדול של ה' בעולם ע"י מציאותה והתנהגותה כדרך שעשה אברהם ע"ה בהיותו אחד בעולם. ו(כדי) לפעול ולהשפיע על עמים רבים יש צורך בגדולת נפש ועוצמה כלכלית הבאה ע"י שאיפה ג"כ לרכוש מקנה וקנין. ומסביר שם הראי"ה איך על ידי העיסוק ברכישת מקנה וקנין משפיעים על האחרים: "שעי"ז מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. ע"כ ע"י אהבת הכסף שמזה בא מקנה וקנין כשהוא במצב הגון, לעשות עושר במשפט, מביא ג"כ לידי התכלית המבוקש להאיר אור ד' ע"י ישראל בעולם. מה שא"כ אם יסתפקו (ישראל) בשפלות נפשם רק להיות מרעים (רועי צאן) בעדר ואיכרים לבדם, ודבר לא יהי' להם עם אדם, ועמים זולתם לא ידעום, איך מתפשט אור ד' בעולם? ע"כ אברהם לתכליתו העליון בקש להרגיל נפשם (של ישראל) אחרי שפלות עבדותם, שהי' כור הברזל לצרף סיגיהם ולהרגילם בהכנעה הדרושה לעול תורה ומצותי', שעם זה יחד יתרגלו (גם) ברוממות הנפש ושאיפה לחיים מדיניים חברותיים שיבואו ע"י הרצון להרבות הרכוש".