אבא שבשמיים
אומרים שהזמן מרפא את הכל, אבל דווקא ככל שהזמן עובר הגעגוע הולך וגדל, הרי לא נפגשנו כבר מעל ל-8 שנים. 8 שנים, מאות שבועות – ואתה חסר. חסר בעולם בכלל, וחסר בעולם שלי.
עלית לשמים בח"י בניסן, תאריך שכולו חיים הרי צדיקים במיתתם קרויים חיים.
זהו תאריך שמחייב לפחות פעמיים אזכרה, כאילו מישהו בכלל שוכח. ואצלך, כאילו זה לא מספיק בנוסף לשתי האזכרות, יש אזכרה נוספת, כללית, כי כזה היית – אדם כללי כמו שהנחית אותנו להיות ביומך האחרון.
דוד אגם ז"ל, צילום: באדיבות המשפחה
האזכרה השלישית היא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אתה אינך חלל או נפגע פעולות איבה קלאסי, עלית לשמים בגיל 59 אחרי שאת חייך הבוגרים הקדשת ופעלת במרץ למען העם והארץ שכל כך אהבת.
"אבא של שבת" היית, כזה שמופיע רק מאוחר בערב ובשבתות אבל עם נוכחות שאי אפשר לפספס,
בקשר טוב, חם, אוהב ודואג עם כל אחד ואחד מאחד-עשר ילדיך וכמובן אשתך, ה-אמא הלביאה שלנו.
בכל טיול, נופש או סתם ערב בבית זוכרת שיחות שלא פוסקות מהעבודה, ואתה בחצי חיוך מסופק חצי רצינות של "חיי אדם תלויים בי" עונה ומדבר עם כולם, מסביר ונותן הוראות כי זו לא עבודה רגילה - זו משימת חייך.
אז ביום הזה אתה הופך להיות דוד אגם של כולם, כולם זוכרים ומזכירים אותך ואת פועלך,
את מה שהקדשת בשבילו את חייך. רוצה שיכירו אותך, את פועלך, את האדם המושלם שהיית,
זה שבשבילו לעשות 100% זה לא מספיק - חייב לפחות 200% ויותר.
אדם שהערכים היו נר לרגליו, לא פסחת על שום ערך שנקרא בדרכך. החל מהעבודה שלך במקום ערכי שעוסק בהצלת מדינת ישראל - שנתת בו את כל כולך, גידול אחד-עשר ילדים - שנתת לכל אחד את תשומת הלב אותה הוא צריך, אמונה גדולה בה' - שדאגת להתחזק ולחזק את הסובבים אותך,
עד לערכים קטנים שדורשים עוד קצת התגמשות בהרגלי היום יום (כאילו היה לך זמן פנוי) - כמו מחזור,
ערך שהולך איתי עד היום והצלחתי להדביק בו גם את בעלי.
דוד אגם ז"ל, צילום: באדיבות המשפחה
תמיד אמרת הנני לכל משימה בין אם לאומית ובין אם פרטית. ולעצמך, לא דרשת כלום. הסתפקת במינימום האפשרי והיית שמח מזה. איבדנו אדם מבריק, מטובי המוחות שלנו, ידעת לנהל שיח עם אנשים בעלי מגוון רחב של דעות שלא תמיד תואמות את השקפת עולמך. אדם אמיתי וישר. פשוט פספסנו.
שמונה שנים אתה לא איתנו והזמן רק מוסיף והולך, ות'אמת זה לא פשוט. אתה חסר מאוד. מאז שהלכת הרבה השתנה כאן - התווספו למשפחה שלושה גיסים וגיסה אחת, שישה תינוקות
(שחלקם כבר לא בדיוק תינוקות, בכל זאת שמונה שנים) ועוד אחד בדרך 🙂, מתוכם שלושה כעת נושאים את שמך, כפי שהיה רצונך כשהיית בחיים.
באופן אישי אני גם הספקתי לסיים שירות, להתחיל ולסיים תואר בהצטיינות ולהתחתן. והלב שלי נקרע מכל שלב בחיים שמתחיל או מגיע לסיום ואתה לא מחכה לי עם חיבוק, אייס קפה או אפילו רק חיוך גאה.
הלב שלי נקרע מזה שהגב החזק והיציב שלי איננו עוד. הלב שלי נקרע מזה שבעלי לעולם לא ישב איתך לשיחה, כוס קפה (הוא בדיוק התחיל להתעניין בקפה אז יש לנו מכונות קפה שוות, זה היה משדרג את הקפה הטורקי הרגיל שהיית שותה כל בוקר ובשבת אחרי צהריים) או סתם ארוחת שבת.
דוד אגם ז"ל צילום: באדיבות המשפחה
הלב שלי נקרע מרגעים קטנים ביום שמזכירים אותך, ויותר גרוע, מזכירים שאתה כבר לא פה לחוות איתנו את החיים. הלב שלי נקרע מכל מה שהעם שלנו עובר בשנים האחרונות ואין אותך להיות לנו עוגן, להתוות דרך, לעזור, לתת עצות.
הלב שלי נקרע כי לא לראות את אבא שלי (בחלומות זה לא נחשב) פשוט כואב מדי. ובאופן כללי, הלב בסטטוס "קרוע" כבר 8 שנים. אחרי הפטירה שלך צחקתי על זה שעכשיו יש לי שתי אבות בשמיים אז יש לי פרוטקציות שם למעלה, אז אולי אם יש לי פרוטקציות אוכל לבקש שתהיה תחיית המתים? שתחזור?
אוהבת, מוקירה ומתגעגעת בכמויות,
רחלי ❤️