כבר עשור שאני חלק ממשפחת השכול ועדין הלב מסרב להאמין. ליריות הכבוד, להמולה, לנציגי צה״ל , שב״ס, משפחה וחברים. לכיווץ בלב שלא מפספס להגיע ולהבנה שאבא לא יחזור עוד. לא יחזור? בכלל? כן, לא יחזור.
כלאי אוריאל מלכה עם בתו צילום: באדיבות המשפחה
מבאס.. נכון? דווקא לא, כיף לא להכיר את אבא.. אמרה אחותי הקטנה. ולרגע קינאתי. קינאתי שהיא מתרגשת. מתרגשת מהתפקיד שקיבלה היום, לעלות לבמה בתור הבת שלא הכירה את אבא וכל האורות עליה.
הרי איזה מין אמירה זאת? מי רוצה לגדול בלי אבא?!! זו אמירה תמימה ופשוטה, שמבינה שמשהו צריך לשלם את המחיר. עם ישראל משלם מחירים כבדים כל הדרך ואם צריך- אז אנחנו מוכנים. מוכנים למשימה.
בדיוק כמו אבא! בחסד יצאת מלבנון השנייה. כדורים שורקים מעל הראש ודו״צ שלא נגמר. אני שזכיתי לעשר שנים מלאות ושמחות לצידך יודעת שהחוסר ילווה תמיד, ואין לו תחליף. כואבת, מודה על השנים ומלאת געגוע אליך. ביתך לעד, טליה.