לפני 2,500 שנה הייתה זו הפעם הראשונה בה שבו מספר קבוצות גדולות ומאורגנות של יהודים מגלות בבל אל ארץ ישראל. אותה עלייה היסטורית אופיינה בפרץ עז של רגשות, בפרט רגשות תודה לה' על שניתנה להם האפשרות לחזור אל המולדת הנכספת. במעמד כל בני ישראל שעלו ארצה התוודו יחדיו כולם על חטאי היחיד והכלל וקיבלו עליהם, שוב, ביחד וכהחלטה ציבורית, להטיב עם דרכיהם.
חג הסיגד, אותו חוגגים היום יהודי אתיופיה, נושא אותם מאפיינים. כינוס כל בני הקהילה, קטנים וגדולים, נשים וגברים, למעמד משותף ומאחד. מעמד המהווה השלמה וסגירת התהליך שמתחיל ביום כיפור - בו כל יחיד עומד בפני עצמו ובפני האל ומבקש את סליחתו - ועד לחג הסיגד, בו סוגדת הקהילה כולה ומפילה תחינתה בפני הבורא. ביושבם באתיופיה, היו מתחילים בהכנות לחג כמה ימים לפני בואו. כל הקהילה הייתה מתכנסת בכמה מוקדים עיקריים בכדיי לחגוג יחדיו ולקיים את המנהגים כקהילה אחת מגובשת.
בשנת 2008 העבירה הכנסת את חוק הסיגד, שקבע כי החג יצוין על ידי המדינה בכל שנה בכ"ט בחשוון, ובכך הבטחנו שמירה על המסורת העתיקה והחשובה הזו. לעניות דעתי, על כלל הציבור הישראלי לאמץ את החג הנפלא הזה. קיום אירוע שכזה בו נופלות כל המחיצות בין כל הקהילות, העדות והזרמים, אפילו אם לא מתקבלות בו החלטות קולקטיביות מחייבות, יש בו כדי לאחד שורות ולחדד את תחושת השייכות של היחיד ואת מחויבותו לקהילה, לערכיה ולמסורותיה.
בימים כמו אלו, ראוי שנלמד מן הקהילה האתיופית על האחדות, המחילה והערבות הקהילתית המשתקפת בערכי החג. אין לי ספק שלחג זה יש תרומה משמעותית להתגייסות כה רבים מבני הקהילה להשתתף בהפגנות המחאה, לסולידריות ולערבות ההדדית שיחידי הקהילה חשים כשעולים על סדר היום נושאים ואירועים רלוונטיים. עוולות רבות שאנו עדים להם כיום, יכולים היו שלא להתרחש אילולא היינו מאוחדים ומתכנסים יחדיו, ללא הבדלים בתפיסות העולם או בשיוך שלנו. מתכנסים יחדיו, כפי שעושה הקהילה האתיופית, מאוחדת ואיתנה.
הרב אביגדור אוחנה הוא מנהל תכנית "מסע משמעותי" ביוזמת אורות, ולשעבר מנכ"ל משרד הדתות