לייזי שפירא, יוצר, במאי ותסריטאי, אומר בפודקאסט "מדברים ציונות דתית" אצל אוריה אלקיים: "סרוגים באמת היה מקום... זה לא היה אג'נדה, אבל באמת ניסיון לנרמל אותנו." שפירא מגיע לשיחה זמן קצר אחרי שסיים קורס מורה דרך לרגל יום הולדתו החמישים, ומספר שהוא עדיין מוביל סיורים בקטמון בעקבות הסדרה. אלקיים שואל אותו אם קרה שהמציאות עקפה יצירה שלו והפכה אותה ללא רלוונטית, כמו שקרה לחברה שקבעה צילומים לסרט על העשירי באוקטובר 2023. שפירא עונה שלא, אבל מוסיף שבתחום הזה אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה.
הוא חוזר לרגע ההולדה של "סרוגים". הרעיון עלה לו במוצאי שבת, כשלא הצליח להירדם: ילדה בשם איכה, שנולדת בכינוי מתנחלים ורוצה בגיל שמונה עשרה לשנות את שמה. שפירא מספר שהוא עצמו התלבט פעם עם השם שלו, אליעזר, לפני שהסביבה החליטה לקרוא לו לייזי. הוא גדל בגינות שמרון, וסיפר שרצה לעשות משהו קומי בתוך הכיפות הסרוגות, ולהנגיש את האנשים האלה לקהל הרחב. הוא אומר שכשהסדרה יצאה, הציבור החילוני גילה כמה הוא בעצם דומה למגזר הדתי-לאומי, למרות הסטיגמות שהיו קיימות אז.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
שפירא מדגיש ש"סרוגים" נמנעה בכוונה מפוליטיקה, גם כשמפיקים מהשמאל התקשו עם נורמליזציה של התנחלות בעונה השנייה, כשאחת הדמויות עברה לגור בשטחים.
עם הסדרה "התנתקות" הסיפור שונה. הוא מספר שכאבה לו מאוד ההתנתקות עצמה, בגיל שלושים ושתיים, כי לדעתו כל המדינה חגגה בזמן שמגזר אחד בלבד סבל. הוא נתקל בקשיים פוליטיים גם בהפקה, עד כדי צורך בעורך וידאו נוסף, ומספר שהביקורות על הסדרה התחלקו לגמרי לפי השקפת עולם. אלקיים שואל אותו איך נגמרה "סרוגים" מבחינתו, בסצנת הסיום עם נתי ורעות באוטו. שפירא עונה שהיה תכנון להמשך, עשור אחרי, עם נתי ורעות כמעט ביחד אבל לא לגמרי, ורק בהמשך היו אמורים להתאחד.
לקראת סוף השיחה שפירא נזכר שכינו אותו בזמנו "הרווק הנצחי" של הברנז'ה הדתית-לאומית, ומתנצל בדיעבד על הביטוי, ומספר שהתחתן רק בגיל שלושים ושבע. הוא מספר שאחרי "סרוגים" עברו שש-שבע שנים שלא יצר כמעט כלום, בין עומס ההפקה לגידול ילדים. לשאלה מה הוא מאחל לעצמו, הוא עונה שהוא רוצה להמשיך ליצור ולספר את הסיפור של הציונות הדתית. את השיחה הוא חותם בהזמנה קלילה: "יש לי סיור בקטמון ...מי שרוצה סיור בעקבות הסדרה סרוגים."
בשיתוף קולנו