"החברה הדתית צריכה להתייחס למתמודדי הנפש באופן הירואי. בדיוק כמו לחולי סרטן"

ורד מזומן-אביעד, מנכ"לית ומייסדת "הקואליציה של הארגונים הדתיים לבריאות הנפש", חושפת בפרק מיוחד של הפודקאסט "חשוב לזכור" מבית קולנו ואתר כיפה, את המציאות האכזרית שחוותה בתה מעיין בתוך הקהילה הדתית. מזומן-אביעד מתארת את השבר הנורא שהוביל אותה להקמת מפעל חייה.

"הבת שלי עברה חרם והם לא היו שם בשבילה"

"היה לי איזשהו עלבון מאוד גדול מול היישוב שלי, שהרגשתי שהבת שלי עברה חרם והרגשתי שהם לא היו שם בשבילה", משחזרת ורד. "בת אחת כתבה לה מהשבט אולי תתאבדי כבר יא כלבה ולא קרה איתה כלום. את מבינה? היא המשיכה להגיע והבת שלי לא הגיעה יותר וזה צרם לי מאוד".

השיחה התקיימה בפרק אישי ומרגש במיוחד של הפודקאסט "חשוב לזכור" מבית קולנו בהגשת עינת ברזילי. הפודקאסט עוסק ב 6 הזכירות ובפרק המדובר עסקו מזומן אביעד וברזילי במעשה מרים והאישה הכושית כלימוד לקבלת האחר והשונה בחברה הציונית דתית.

ורד משחזרת בכאב את התקופה בה בתה החלה שירות לאומי, אך במקום למצוא שם תמיכה, נתקלה באטימות ממסדית שרק החמירה את מצבה: "באמצע שנה היה לה איזה אפיזודה והיא שבוע וחצי נעדרה, ואחרי זה השירות לאומי עשה לה את המוות". כתוצאה מהיחס הזה ומשרשרת הדחיות שחוותה, מעיין לא יכלה עוד לשאת את הפער שבין ערכי הקהילה למציאות שפגשה בשטח. "אני לא חושבת שהיא יכולה הייתה להישאר בתוך העולם הזה", מסבירה ורד, "היא באמת טרקה את הדלת על העולם הדתי בגלל שזה באמת מאוד מאוד היה פוצע וכואב".

"אני ממש זוכרת שכל פעם שיצאתי מביקור אצל הבת שלי ב'גהה', פשוט הייתי צריכה לאסוף את עצמי"

ורד מתארת את הבדידות התהומית שליוותה אותה כשהסתירה את מצב בתה בזמן האשפוז: "אני ממש זוכרת את השנים האלה של כל ההתמודדות התחילה, ואת הבדידות הזאת המאוד גדולה, ושאין לך עם מי לדבר". היא מספרת על הקושי לנהל חיים כפולים: "פשוט הייתי צריכה לחזור אחרי זה הביתה ולכל התפקידים שלי ואף אחד לא שיער עם מה אני מתמודדת, רק רציתי לדבר עם עוד אמא לילדה דתייה שיכולה להבין מה אני מרגישה, שמה זה שבת שאני צריכה להשאיר אותה בבית חולים וללכת".
לשאלתה של ברזילי, מה בעצם זקוקים מתמודדי הנפש לקבל מהקהילה השיבה ורד
כי השינוי ביחס הקהילה החל ברגע שהמשפחה החליטה להוציא את הסוד החוצה השיתוף הוליד חמלה ועזרה מעשית שנבעו מאחריות קהילתית ומוסרית כלפי המשפחה. "אני יכולה לומר שאחרי ששיתפנו, אז באמת קיבלתי חיבוק מאוד חם מהקהילה שלי בפדואל". פתאום, המרחב הקהילתי הפך למקור של תמיכה: "שלחו לי פרחים ושלחו לי עוגות והיו לי חברות שכל הזמן הזמינו אותי לכוס קפה"

לצפייה והאזנה לפרק המלא:

"לנצח את הדיכאון זה קרב חשוב, שלפעמים הוא ארוך ומר וגובה מחירים"

ורד סבורה כי המפתח לשינוי טמון בנוכחות ובנכונות של הסביבה לפעול, גם אם המילים אינן מדויקות: "תעשו, עדיף שתטעו ותעשו דברים לא במקום, מאשר שלא תעשו כלום, מאשר שתעלמו להם פתאום". מחוות פשוטות של חברות, כמו למשל חברה שתפנה ביום שישי בבוקר ותציע: "יאללה את באה לקפה? יאללה בואי אליי, יאללה אני באה אלייך". עבורה, המשמעות של תמיכה כזו היא הידיעה ש"יש לי עם מי להיות ועם מי לעבור את הדבר הזה".

היא משווה את הגישה הנדרשת להתייחסות המקובלת כלפי חולי סרטן, ומסבירה שחברה שמתמודדת עם גידול וטיפולים כימותרפיים מקבלת תמיכה, כך יש לנהוג גם במקרה של התמודדות נפשית. שאיפתה היא שקהילה הציונית דתית הנשענת על ערכי התורה, תדע להעריך את תהליך ההחלמה כמעשה גבורה: "אפילו הייתי רוצה כמו ההרואיות האלה של גיבור שחוזר מקרב, ככה שנתייחס אליהם בצורה הרואית". היא מציינת כי כפי שהכותרות בעיתונים מהללות סלב ש"ניצח את הסרטן", כך יש להכיר בכך שגם "לנצח את הדיכאון זה קרב חשוב, שלפעמים הוא ארוך ומר וגובה מחירים".

"זכור את אשר עשה ה' המצווה לזכור את מעשה מרים נקשרת ישירות לאופן שבו עלינו להתייחס לחריג בחברה. המסר המרכזי של הפרק הוא הקריאה לחבק את השונה מבלי להיבהל, מתוך הכרה בכך שנפש האדם היא שברירית ונוגעת לכלל בני האדם.

בהשוואה לסיפורה של מרים, שדיברה על חריגותה של אשת משה כ"אישה כושית". ורד הדגישה כי עלינו ללמוד מסיפור זה ליצור חברה רכה וחומלת יותר, היודעת לתת מקום ל"סדק ולשבר".