אחד המשפטים שחזרו השבוע שוב ושוב ברחבי הרשת, בווריאציות שונות, היה: "עד עכשיו לא הבנתי מה באמת קרה שם". מדובר בתגובות של גולשים רבים מרחבי העולם, שנחשפו לזוועות 7 באוקטובר דרך פרקים 7 ו-8 של הסדרה "פאודה" אשר עלו לנטפליקס העולמי. כישראלים, יש משהו כמעט בלתי נתפס במשפט הזה - הרי זו המציאות אותה אנו חיים בשלוש השנים האחרונות. אבל בצורה מסוימת, אותו משפט יחיד מהדהד את מה שמדינת ישראל הייתה צריכה להשיג במשך אותן שלוש שנים - ונכשלה בכך כישלון חרוץ.
לא הצלחנו לספר סיפור
שני פרקים של סדרת טלוויזיה הצליחו לפתוח אצל חלק מהצופים חלון אל אותה שבת שחורה. אנשים סיפרו שהלב שלהם נשבר או שלא הצליחו לישון אחרי הצפייה. היו כאלה שאפילו הגדילו לעשות ושאלו ישראלים ברשת אם מה שהם ראו אכן קרה, או שמדובר בהגזמה. צופה אחר סיפר כי בעקבות הפרקים החליט לחקור בעצמו, ורק אז גילה שהטבח כלל גם חטיפת אזרחים, ילדים ותינוקות.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
וכל זה לא הגיע בעקבות נאום של שר או ראש ממשלה, מסיבת עיתונאים או סרטון הסברה עם כתוביות באנגלית - אלא בשני פרקים של סדרת טלוויזיה שהשפיעו על אלפים. והסיפור לא נעצר במדינות המערב. נכון לימים שלאחר העלייה, העונה הגיעה למקום הראשון בדירוג נטפליקס בלבנון ונכנסה לעשירייה הראשונה במדינות ערביות נוספות, ובהן מצרים וקטאר. העובדה הזו בעיקר מביכה, כי היא מוכיחה שהבעיה של מדינת ישראל מעולם לא הייתה מחסור במידע - סרטוני הזוועות מככבים בכמויות בסיוטיהם של הישראלים - אלא חוסר היכולת שלנו כמדינה לספר את הסיפור שהעולם צריך לשמוע.
הסברה היא כבר לא נרטיב
מהצד השני, מה שהמחיש את הבושה הזו בצורה כל כך טובה הייתה הסערה סביב "נז"א". הסרט של יובל אברהם ורחל שור, שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה, מבוסס על עדויות של 24 חיילים ואנשי מודיעין ישראלים ומציג טענות קשות בנוגע להתנהלות צה"ל בעזה, לבחירת מטרות ולשימוש בטכנולוגיה ובבינה מלאכותית. צה"ל דחה את הטענות והמדינה התנערה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. שלוש שנים מאוחר מדי. הדיון כבר מזמן לא נמצא בלחפש את מה שקרה באמת באותה שבת והמלחמה שפרצה אחריה - אלא בנרטיב שנקבע כבר ב-8 באוקטובר בעיני העולם, וישראל כמעט והתעלמה ממנו.
הנרטיב הישראלי מתקשה להתחרות בזה הפלסטיני בשנים האחרונות. ובמקום להתמודד עם זה באמצעות יצירת סיפור ישראלי שלם, אנחנו ממשיכים לעשות "הסברה". אבל אותה הסברה היא כמו שנאשם ינסה להגן על עצמו בבית המשפט - מישהו אחר כבר קבע את מסגרת הדיון ואת סעיפי האישום, והוא רק עומד בתוך הזירה הזו ומנסה להסביר למה הוא אינו אשם.
ממשיכים לנחול הפסדים
"פאודה" לא ניסתה להסביר לצופה למה ישראל יצאה למלחמה. היא לא פתחה במצגת על המשפט הבינלאומי ולא חילקה נתונים על מספר הרקטות שנורו לעבר ישראל או על כמות ה"חפים מפשע" שנהרגים בכל הפצצה והשוותה למדינות אחרות. היא הכניסה אנשים לתוך הבית או לכביש 232 זרוע הגופות בדרך לדרום. היא נתנה ל־7 באוקטובר פנים, פחד, דם, יזע ודמעות. ורק אחרי שהצופה מרגיש משהו, הוא מתחיל לשאול שאלות.
העולם לא צריך עוד הסבר מלומד ממדינת ישראל. הוא זקוק לסיפור. הוא צריך להבין מי היו האנשים שנרצחו או נחטפו ועבור מה אנשים יצאו מבתיהם ומאז אותו בוקר נלחמים כבר שלוש שנים. את הסיפור הזה אי אפשר להשאיר לנטפליקס או לבקש מאנשים אחרים שיספרו אותו במקומנו. כי כשאנחנו לא מספרים את הסיפור שלנו, מישהו אחר יקבע את הנרטיב עבורנו. ובזמן שבישראל משקיעים מיליארדים באמצעי לחימה חדישים, אולי נכון לפנות גם לזירה אחרת, נטושה, שאחרי שלוש שנים של לחימה אנחנו ממשיכים לנחול בה הפסד אחרי הפסד.