שתי התבטאויות היו השבוע של שני בני הזוג נתניהו. שתי התבטאויות שעוסקות באותו היום שגם שלוש שנים אחרי - עדיין יש לו משמעות לטווח הרחוק על עתיד המדינה ולטווח הקרוב על עתיד מערכת הבחירות הקרובה. שתי התבטאויות שאמנם אחת מתעסקת בתמונת המצב הרחבה של אותו בוקר שחור של 7 באוקטובר והשנייה בסיפורו של אדם אחד שקם וירד לדרום כדי לסייע, אבל שתיהן מסכמות בתוכן את אותה ראיית מציאות שנהוגה בקרב החוגים הקיצוניים בשמאל ובימין ולצערנו מקבלים את הבמה.
לא אדם אחד או רגע בודד
ההתבטאות הראשונה היא של שרה נתניהו בריאיון לטל מאיר, בו רמזה באלגנטיות העדינה שמאפיינת אותה כי יו"ר מפלגת "הדמוקרטים" אלוף (במיל') יאיר גולן ידע מראש על הטבח שהולך לקרות. "איך אתה יודע לפני שראש הממשלה יודע?" תהתה הגברת נתניהו ונתנה לצופה לרקום לעצמו בראש את ההקשר בין זה שצר על אשת ראש הממשלה בעודה במספרה לבין פריצת הגדר על ידי טרקטור ואלפי מחבלים שטופי שנאה ודם. הקו אותו ניסתה שרה להתוות הוא קו שלא נותן מקום למורכבות - אין סיכוי שגולן האנרכיסט והפאשיסט ירד להילחם באקט של גבורה. זה פשוט לא הגיוני.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
את אותו נרטיב של שחור ולבן נקט גם בעלה בזמן הריאיון שלו בתוכנית "הפטריוטים", כשהלהיב את הקהל באמירה שאם רק היו מעירים אותו באותו בוקר "כל זה לא היה קורה". את הקהל שהגיע לתוכנית לא עניינו 12 שנות השלטון של נתניהו שקדמו לטבח בהן הוא המשיך לחזק את חמאס כדי לפגוע ברשות הפלסטינית כחלק ממדיניות סדורה. לא עניין אותו אינספור דוגמאות מהעבר בהן נתניהו היה ער ובועט, אבל עדיין הורה להמשיך במדיניות ההכלה - מטרור העפיפונים ועד אוהל חיזבאללה בהר דב. הקהל הגיע והתנקז לאותה נקודה אליה נתניהו כיוון - שהמחדל הכי גדול בתולדות מדינת ישראל היה תוצאה של החלטה אחת לא במקום.
רק החלפנו נרטיבים
כבר שנים שאנחנו מאבדים את היכולת להכיל מורכבות. זה התחדד בזמן הרפורמה המשפטית שנעה בין הקרסת שלטון בג"ץ לבין קץ הדמוקרטיה, בלי הבנה באמצע של תיקונים עדינים למערכת שהתקלקלה, והתפוצץ במלחמה כשכל צד במפה הפוליטית מצא את האשמים היחידים לטבח - בימין מנקים את הדרג המדיני מכל אחריות ושורפים על המוקד את "חונטת הגנרלים", בעוד בשמאל מזכירים שלובשי המדים לקחו אחריות (אך לא נענשו) ומציגים את נבחרי הציבור בתור אויבי העם.
הדבר שצריך להטריד אותנו יותר מכל לקראת מערכת הבחירות הקרובה היא שלמרות שעברו שלוש שנים מאז הטבח, עדיין נגיע ל־27 באוקטובר כשהשאלה סביבה הבחירות מתקיימות היא מי אשם באותו מחדל. אבל אם ניכנס לקלפי כשהתשובה שלנו להכל היא אדם אחד או רגע אחד - מכל צד - שהאשמה הבלעדית מוטלת על כתפיו יהיה ניתן לומר שלא למדנו כלום. רק החלפנו את הנרטיב בנרטיב.
האתגר האמיתי של הבחירות האלו יהיה לדרוש ממי שמבקש לנהל אותה להכיר במורכבות. להבין שאפשר להכיר בגבורתם של אנשים שלא מסכימים איתנו, להכיר בכישלונות של מי שאנחנו תומכים בו, ולהבין שאסון לאומי יכול להיות תוצאה של שרשרת ארוכה של החלטות, הנחות וכשלים. אחרי 7 באוקטובר, אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש את הסיפור שיגרום לנו להרגיש שצדקנו ויתמוך בדעה שהייתה לנו מראש - ולהתחיל לחפש את הסיפור שיעזור לנו לא לטעות שוב.