מאות חיילים עמדו מול מחזות זוועה במחנה שורה, מי יטפל בהם?

מאז מוצאי שמחת תורה, שבת כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, עמדתי מול מראות שאיש לא הכין אותי אליהם. מאות שקי חללים נערמו מול עיניי בבסיס שורה. שמות לא היו, רק מספרים. ריח כבד באוויר, בתוכי רעדתי. ידעתי שהמשימה שמוטלת עליי ועל חבריי היא לא רק לזהות חללים, אלא לשמור על צלם אנוש, להעניק כבוד אחרון לכל אחד ואחת, ולהחזיר למשפחות את הוודאות הכואבת ביותר.

כראש המטה של הרבנות הצבאית נדרשתי להוביל את אנשי לבצע תהליך זיהוי חללים בקצב ובממדים שלא הכרנו. בתוך שעות זרמו מאות גופות. הכאב היה בלתי נתפס, אבל לצד הכאב התגלתה עוצמה לאומית שאין לה אח ורע. יחד עם משטרת ישראל ומשרדי הממשלה, זיהינו בתוך חודש כמעט את כל הנרצחים, הישג שכמעט ולא קיים בעולם. באסון התאומים בארצות הברית זוהו רק כ־60% מההרוגים, וגם בטבח ספייקר בעיראק נותרו רבים ללא שם. אצלנו, כמעט 99% זוהו בתוך פרק זמן קצר.

זהו הלקח הראשון, כשאנחנו ביחד, מאוחדים, אנחנו יכולים לכל אתגר. וכך היינו בשורה, צבא משטרה ואזרחים, דתיים חילונים וחרדים, גברים ונשים כולם יחד למען משימה אחת. אבל אסור להסתפק בהבעת ההערכה, לצד ההישג המרשים, באירוע הכל כך כואב, היו גם נקודות חולשה שחייבות להדליק נורה אדומה.

הביקורת כלפי מערך זיהוי החללים

הביקורת הראשונה שנשמעה כלפי צוות המשימה המשותף הייתה על משך הזמן שלקח לזהות אזרחים. בסיכומים הבנו, שחלק משמעותי מהעיכוב נבע מהזמן שלקח לאסוף את נתוני ההשוואה, צילומי שיניים, דגימות די־אן־איי, מהמשפחות ומהגורמים האזרחיים.

לעיתים הגופה הייתה מוכנה לזיהוי כבר בתוך שעות, אבל הנתונים הדרושים להשוואה הגיעו רק אחרי יום או יומיים. התוצאה: התאמה שהתעכבה בעוד כמה ימים. זהו כשל שניתן וצריך לתקן. במדינה כמו שלנו צריך להיות מנגנון מיידי לאיסוף נתונים מכל הגופים הרלוונטיים והפעלתו חייבת להתחיל עוד בטרם הסתיים האירוע.

קבורה מהירה בלי חקירת פשעי מלחמה

הביקורת השנייה עסקה בהחלטה לקבור במהירות, מבלי לקיים חקירה מלאה על נסיבות המוות, פשעי מלחמה או סימנים אחרים. אני מבין את הטענה, אבל מזכיר: בעומק המורשת שלנו טבוע ערך כבוד המת. לעם ישראל אסור להלין את מתיו. דווקא הקבורה המהירה, אחרי זיהוי ודאי, אפשרה לעם כולו להמשיך לנשום בתוך האסון ולהשיב מלחמה שערה. ובכל זאת, ניתן למצוא דרך ביניים: פיתוח טכנולוגיות הדמיה מתקדמות שיתעדו את הגופה מכל צדדיה וגם הדמיה פנימית עוד לפני הקבורה, כך שנוכל גם לקבור מיד וגם לאפשר חקירה מאוחרת אם תידרש.

עוד נקודה חשובה: לפי דעתי, שוטרי ישראל ושוטרי מג"ב שנהרגו באירועי טרור או במלחמה צריכים להיות מטופלים בדיוק כמו חיילי צה"ל במרכז הלאומי לטיפול בחללי מערכות ישראל. אין סיבה שהטיפול יפוצל בין גופים שונים. לא פחות חשוב מזה, בתהליך הזיהוי האזרחי חשוב להוסיף נקודת בקרה נוספת, כמו בתהליך הצבאי, מנגנון כפול שיוודא שכל החלטה מתקבלת ברגישות ובדיוק וגם חוות דעת הלכתית, לוודא שהתיק סגור מבכל הבחינות.

בימים האחרונים אני חושב בעיקר על מי יטפל באנשים שטיפלו בחללים? מאות חיילים ומתנדבים עמדו מול המראות הקשים ביותר שאפשר לדמיין. הם מילאו שליחות שאין לה שיעור, אבל הם עצמם נפצעו בנפשם. חלקם סוחבים את זה עד היום. אסור לנו כחברה להשאיר אותם לבד. החוסן שלנו לעתיד תלוי לא רק במערכות ובציוד אלא גם בלבבות של האנשים שנשאו את הנטל הכבד ביותר.

ה־7 באוקטובר היה פצע לאומי. השאלה היא האם נדע להפוך את השבר הזה לשיעור. אם נלמד את הכשלים, אם נסדיר אחריות, אם נפתח טכנולוגיות ונחזיק ברוח האחדות שראינו אז נוכל להגיע מוכנים יותר ליום הבא, ונוכל להפוך את הכאב האינסופי הזה לתקומה.

הכותב הוא אל''מ (מיל'), מחבר הספר משורה לתקומה ומרצה על ניהול משברים ואחדות וחוסן.