בשבוע שעבר התפרסם מכתב הרבנים מהציונות הדתית, שמבקש למנוע את כניסת גופים לעידוד גיוס נשים דתיות לצה"ל לאולפנות. לפני הכל - חשוב שנכיר את הנתונים: 40% מהבנות הדתיות מתגייסות כיום לצה"ל, ואינן בוחרות במסלול השירות הלאומי. באולפנת "אור תורה נווה חנה", בראשה אני עומדת, הנתונים אף גבוהים יותר - 50% גיוס.
-
עוד באותו נושארבנים בכירים נגד ארגוני גיוס בנות דתיות: "הישמרי מפני מי שמנסה לפתות אותך"
17/09/25 15:26
בעקבות המלחמה חלה עלייה בשיעורי הגיוס של נשים דתיות ונראה כי המגמה רק תגדל בשנים הקרובות. התעלמות מהתופעה לא תמגר אותה. בעידן בו הכל נגיש, הידע והאופציות, האתגר וההזדמנויות שלובים זה בזה. השאלה המשמעותית היא כיצד מתמודד התלמיד, כמו גם איש החינוך, עם מציאות מורכבת שבה לא תמיד כל הברירות שעומדות לפנינו הן אידאליות ואוטופיות אלא ישנם לא מעט קונפליקטים בין ערכים ובין בחירות.
עולם אוטופי ופשטני
כמה קל היה לחיות בעולם אוטופי ופשטני שמורכב מצבעי שחור ולבן, עם אמת אחת מוחלטת ודרך אחת ברורה, נהירה ונכונה. אבל המציאות בישראל 2025 יותר מורכבת מכך. כל ניסיון להכניע את תלמידותינו לתכתיבים שאינם מתכתבים עם סל הערכים של הבנות ועם עולמן הפנימי - יהפכו את המנסים להיות דמויות לא רלוונטיות משפיעות בכלל על בנותינו כלל. גישה של הכתבה מלמעלה סופה ששכרה בהפסדה.
חיילות דתיות. ארכיון, צילום: פלאש 90, קובי גדעון
נראה שמכתב הרבנים מנסה למנוע את הגיוס של הבנות. אולם, מי שחושב שאם ימנעו מארגונים המסבירים כיצד בת דתית יכולה להשתלב במערכת הצבאית להיכנס לבתי הספר אז במטה קסם ימנעו גיוסן - חי באשליה מסוכנת, אשליה שהוכח בעבר מה יקר מחירה. כולנו יודעים שגם אם ארגון כזה או אחר לא יופיע בשערי בית הספר הנערה הזו תתגייס בפועל, אך לצערנו תצא לבדה למרחב הצבאי בלי שום הכרות, שום הכוונה ושום ליווי.
לכן, בראש ובראשונה תפקידי כאשת חינוך הוא להכיר במציאות ובהתמודדויות של תלמידותיי ולכבד אותן. אין זה תפקידי לבטל התלבטויות או להתעלם ממורכבויות. אדרבה, עלי ללוות את התלמידות, לספק להן מידע והכוונה, לסייע להן לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורן באופן מושכל.
הופכים אנשי החינוך לאוטוריטה מנותקת ולא רלוונטית
מעבר לכך, מגמת העלייה של גיוס נשים דתיות לצה"ל לא פועלת בחלל ריק, היא מתרחשת מאחר ובנותינו הן בנות ציוניות ודתיות. חייהן מושתתים על ערכי תורה ועבודה והן חלק מחברה שמאופיינת באהבת עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל ופועלת למימוש אהבה זו בכל מישורי החיים ובמצוינות. נערותינו לא גדלות בבועה. הן רואות את שיעורי המגויסים הגבוהים סביבן, הן שומעות את הצעקה הלאומית ובעיקר רוצות לקחת חלק במאמץ המלחמתי ושותפות עם כלל ישראל. ואני מצדיעה להן על כך.
באולפנת נווה חנה אנו מחנכים את הבנות שלנו לשירות ערכי (במסלולים שונים), שתורם לעם ישראל. אנו מחנכים לחיי שליחות שאינם מסתיימים בגיל 21. לכן, לפני שהן יוצאות לתחנה הראשונה המשמעותית חשוב לנו לפרוש בפניהן את מגוון האפשרויות והמסלולים כך שיוכלו לקבל את ההחלטה המדויקת ביותר עבורן. אנו עומדים לצידן מעניקים להן ליווי ותמיכה ענייניים, ערכיים ורגשיים, המכינים אותן בצורה המיטבית למסע המורכב.
החינוך בדורנו לא יכול להיות מושתת על מערכת פקודות וציוויים. חינוך אמיתי הוא של "עִמו (ועימה) אנוכי בצרה" - שיח של נוכחות מתמדת, הקשבה, ליווי ואמירה שאנו צועדים יחד לאורך כל הדרך. התלמידות שלי יודעות שיש להן למי לפנות גם אם הן בחרו אחרת ממני ואפילו אם במקרה קצה אף כשלו בבחירותיהן. לחסום בפניהן את הדלת להגשמה זו לא מהווה גבול ברור אלא חיץ. הנחיות כאלה הופכות את הקשר באחת והן לא פחות מבגידה במהות המחנך. במקום שהמחנכים יהיו כתובת לליווי, חשיבה, שיח ותמיכה, הופכים אנשי החינוך לאוטוריטה מנותקת ולא רלוונטית.
-
עוד באותו נושאהאלוף הבכיר: "40 אחוז מהבנות הדתיות מתגייסות. אחת מהן זו הבת שלי"
17/09/25 13:35
להסתכל למציאות בעיניים
ולבסוף, הנכונות של בנותינו לקבל על עצמן את הצו של "הנני" צריכה לשמח אותנו מאוד כי זו היא דרך להגשמה ערכית ומחויבת לכל הערכים עליהם אנו מחנכים. בה בעת עלינו לחשוב כיצד אנו מספקים עבורן מעטפת מלווה שהרי האתגרים וההתמודדויות רבים למדי ובלא מעט מרחבים. בהקשר זה אני מרגישה שרשת אור תורה סטון הביאה בשורה לעולם כאשר יצרה בשיתוף פעולה עם גופים בצה"ל את תפקיד המלווה הרוחנית, דמות נשית, רוחנית והלכתית, שפוגשת את החיילות הדתיות בבסיסים ומהווה כתובת. דמות המספקת להן מענה רוחני המסייע להן להישאר מחוברות לערכיהן תוך כדי שירות בצה"ל.
לאור כל זאת, אני קוראת לכולנו ולרבנים שחתמו על המכתב להסתכל למציאות בעיניים לא להתנתק מבנותינו היקרות והערכיות הפועלות מתוך אהבת ישראל, מתוך שאיפה למצוינות, מתוך תחושת שליחות, שותפות ומשמעות. לא להדחיק אלא ללוות, לא להקים חיץ אלא להיות עמן ולתמוך בהן. כאנשי חינוך, זה תפקידנו, וראוי שנאמץ אותו ויפה שעה אחת קודם. הבה נלווה אותן באחריות, בברכת הדרך ובתפילתה.
הכותבת היא ראש אולפנת 'אור תורה נווה חנה' מבית רשת אור תורה סטון