את עומדת בפתח המקווה, רגע לפני הכניסה למים, על ספה של קיום מצווה ושל רגע אישי בשבילך. אבל רגע לפני הטבילה, יש שאלה אחת שאנו לא תמיד שואלות: מה באמת יש במים האלו?
משרד הבריאות דגם 121 בורות טבילה ברחבי הארץ, ומצא כי היו חריגות ב-90% מהמקוואות שנבדקו. לא מדובר בסטייה קלה, אלא בחריגות חמורות מהדרישות שבתקנות: רמות כלור גבוהות מדי ואיכות מים לא תקינה. גם מחקר שנערך בבית החולים הדסה מצא שטובלות חשופות יותר לחיידק שעלול לסכן הריונות ולידות. זה לא נועד להפחיד - אלא כדי להבהיר שהזכות שלך לדעת ולהגן על עצמך, היא חלק מהטהרה עצמה.
במדינה פועלים כ-800 מקוואות ציבוריים לנשים ברחבי הארץ, לצד מקוואות פרטיים שאינם מפוקחים. גוף שמפעיל מקווה, מחויב להחזיק רישיון עסק ולעמוד בתנאים התברואתיים הנדרשים. החובה לעמוד בתקנות ולשמור על בריאות הטובלות היא לא רשות, היא אחריות בסיסית.
בעבר, נשות ישראל הטובלות היו צריכות ללכת בחשיכה למקור מים טבעי כדי לטבול. היום נשים כבר לא הולכות בלילה לנחל, והטקס נעשה במקום שמאפשר לך לטבול בנעימים, באופן דיסקרטי. המקווה הוא מוסד ציבורי, ודווקא משום כך חייב לוודא שבריאות הנשים נשמרת ושהתקנות נאכפות.
התקנות נועדו להגן עלייך ועל כל מי שטובל/ת במוסד ציבורי, וכאשר הן אינן נאכפות, הגוף שלך הוא זה שנמצא בסיכון. אישה טובלת מדי חודש במים שעלולים להזיק לה, בשם מצווה שנועדה לקדש את הגוף והחיים. זה לא רק מחדל, אלא פגיעה באמון של כל אישה שבאה לקיים את המצווה.
גם היום, כשאנחנו טובלות במקווה ציבורי ולא בנחל חשוך, החובה נשארה אותה חובה: לשמור על הטהרה, וגם על הבריאות. ב"עתים" אנחנו פועלות לחשוף ליקויים, לאסוף נתונים ולהציע פתרונות, אבל האחריות היא גם שלנו - של הטובלות. לשאול את הבלניות על איכות המים, לבדוק לאן אנחנו מכניסות את הגוף שלנו, ולהציב סטנדרט ראוי.