עשרה בטבת כשאחי הגדול נפל בקרב לשחרור ירושלים אבא שלי מצא נחמה בציפייה לגאולה

אבי, הרב מאיר יהודה גץ זצוק"ל, שכיהן כרב הכותל במשך עשרים ושמונה שנה, היה מקפיד בכל לילה לטבול במקווה, ומשם ירד אל מחילות הכותל מול קודש הקודשים, היה עורך תיקון חצות, שם אפר על מצחו, מתיישב על שק ומתאבל על חורבן ירושלים

חדשות כיפה לילי גץ הורוביץ 09/01/25 11:59 ט בטבת התשפה | עודכן בתאריך 09/01/25 12:12

כשאחי הגדול נפל בקרב לשחרור ירושלים אבא שלי מצא נחמה בציפייה לגאולה
לילי גץ הורוביץ | , צילום: פיי גרסטן

רבים בעם ישראל יעשו מחר חשבון נפש ויצומו לזכר תחילת המצור על ירושלים על ידי נבוכדנצר מלך בבל, מצור שבסיומו נפרצו חומות העיר ונחרב בית המקדש. מעל אלפיים שנה חלפו, עם ישראל זכה למדינה משלו, ובכל זאת הרצון של אויבנו להשמיד אותנו ואת רוחנו לא תם. המלחמה הנוראה שגבתה וממשיכה לגבות מחיר כבד מנשוא, רק מעצימה את תחושת הכאב והאבל שחשים כל יהודי ויהודייה בעשרה בטבת.

מבחינת אבא זה היה החלום ושברו

אבי, הרב מאיר יהודה גץ זצוק"ל, שכיהן כרב הכותל במשך עשרים ושמונה שנה, היה מקפיד בכל לילה לטבול במקווה, ומשם ירד אל מחילות הכותל מול קודש הקודשים, היה עורך תיקון חצות, שם אפר על מצחו, מתיישב על שק ומתאבל על חורבן ירושלים.

כאשר בזמנו, בוצעו חפירות והגיעו אל שער הכהנים (שער וורן) אחזה באבא התרגשות גדולה. הוא התיישב על הרצפה, ערך תיקון חצות וכתב ביומנו: "דמעות רותחות זולגות מעיני". הוא ידע שלא רחוק משם הוטמנו כלי המקדש והוא האמין שבמידה וימצא אותם, יחיש בכך את הגאולה. לשם כך היה מוכן גם לסכן את נפשו. כאשר ניתנה הוראה ע"י ממשלת ישראל לאטום את שער הכהנים אבא כתב ביומנו: "באו גויים בנחלתך וטמאו את היכל מקדשך". מבחינת אבא זה היה החלום ושברו, אבל זה לא מנע ממנו להמשיך לחלום על ירושלים השלמה.

חורבן הבית הוא לא רק אירוע היסטורי, אלא גם תופעה שחוזרת על עצמה בכל פעם בתנאים חדשים

הכמיהה של אבי לעיר הקודש הייתה כה גדולה עד כדי כך שהיה מוצא נחמה גם בימים קשים ביותר. כך למשל, כשאחי אבנר ז"ל נפל במלחמת ששת הימים בקרב לשחרור ירושלים הוא אמר "אוי לי שכך קרה לי ואשרי שזכיתי שבני היה ממשחררי ירושלים". הניצחון הלאומי גבר מבחינתו על הכאב הפנימי כי הרי זה חלק מהגאולה של עם ישראל.

היום, כאשר מסתכלים על מה שקורה בישראל, מבינים יותר את עומק ההבנה והתחושה של אבא. שדיבר רבות על הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לירושלים והכּותל המערבי. חורבן הבית הוא לא רק אירוע היסטורי, אלא גם תופעה שחוזרת על עצמה בכל פעם בתנאים חדשים, בכל פעם בצורה שונה שתמיד נושאת איתה את אותו כאב. חיילים הרוגי מלכות, שמסרו נפשם על קידוש השם ונלחמו למען ירושלים ומדינת ישראל.

הכותל המערבי

הכותל המערבי עמוס בימי הסליחות | צילום: דוברות המשטרה

כל משפחה ששכלה את היקר לה מכל – אנחנו מרגישים את כל אלה בליבנו

הימים בהם אנחנו חיים, במיוחד לאור המלחמה הנוכחית הם ימים קשים מאוד. יש תחושה של אבל ואובדן כמו שהיו בימים שבהם בית המקדש נחרב. כל בית שנפגע, כל נפש קדושה שנפלה, כל משפחה ששכלה את היקר לה מכל – אנחנו מרגישים את כל אלה בליבנו. המלחמה רק הוסיפה לכאב שהכרנו כל כך טוב, אבל האמונה, אותה אמונה שאבא כל הזמן שמר בליבו, היא גם מזכירה לנו שברגעים הקשים ביותר יש לנו זכות לחיבור פנימי בין ירושלים של מעלה לבין ירושלים של מטה.

אם אבא היה בחיים בשנה קשה זו, מחד היה לו כאב וצער על החטופים, הנופלים והפצועים והיה נותן נחמה, עצה ותושיה, ומאידך הוא היה יוזם ומבקש מהרבנות הראשית לישראל להכריז על יום צום ותפילה להחזרת יקרינו מידי האויב האכזר בבחינת "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה" וכן לשלומם של חיילינו הגיבורים. בעזרת השם שבזכות כך נזכה לאהבת השם ולגאולה שלמה במהרה בימינו.

הכותבת היא לילי גץ הורוביץ, ביתו של הרב מאיר יהודה גץ זצוק"ל, רב הכותל והמקומות הקדושים לשעבר, ומנהלת פורום תקנה.