כששאלתי אותו בלי כוונה איפה הוא בליל הסדר, הוא רק גלגל עיניים, פלט אנחת ייאוש ואמר לי:
"וואלה, לא יודע אם אני אעשה אותו בכלל".
לא הבנתי אם שמעתי טוב ושאלתי:
"את מה לא תעשה? את הסדר?"
"כן", ענה לי, "שונא את החג הזה. מתעב אותו. ולא בטוח שיהיה לי ראש לטוס כמו לפני שלוש שנים לחו"ל... אז אולי פשוט אדלג עליו וזהו. מקווה שאלוהים יסלח, כי לי לקח זמן לסלוח לעצמי".
בעוד חודשיים הוא אמור להיות בן 45. כשהיה בישיבה בחיים לא חלם שחג הגאולה יהפוך עבורו לסיוט מתמשך:
"תשמע", הסביר לי: "ההורים שלי לוחצים עליי לחזור הביתה אבל מה יש לי בבית? אחים נשואים, הילדים שלהם ורק אני עם תדמית הרווק שעוד לא הספיק להתחתן וחוץ מתואר שני ועבודה מכניסה אין לי באמת כלום בחיים. בשביל זה אני צריך לחזור? אז תודה, אני מוותר... או שאטוס לחו"ל. אולי לסיני".
"תגיד מה עם חברים שלך? הם לא בעניין שתבוא אליהם?"
"איפה. הלוואי", השיב באכזבה: "יש לי דווקא הרבה חברים... עושים שבתות ביחד. אבל בליל הסדר כל אחד עסוק בעצמו. הרווקים מחפשים לעצמם מקום, הנשואים עסוקים במשפחה. וחלק מאיתנו נשארים לבד".
וחשבתי על איך שהחג הכול כך חגיגי הזה. המשפחתי. הקסום. יכול להפוך לחלום בלהות עבור רווקים ורווקות, מוצלחים ומוכשרים בתחומם, שמבחינתם הדבקות המשפחתית הזו דוקרת ומפלחת להם את הלב כמו סכין חדה במיוחד כי הם עדיין מחפשים את הגאולה ולהקים את התא המשפחתי שלהם ולא בא להם עכשיו טוב בעין לישון כפיות עם כל מיני אחיינים מתוקים ומנוזלים.
ובעצם כשחושבים על זה, אז לבדידות אין גיל והיא יכולה לתפוס ברשתה גם אנשים מבוגרים או סתם כאלו שאין להם בית ומחפשים מקום שיעשה להם קצת חם בלב.
כי בעוד שיש כאלו שעסוקים באיזה בית מלון עם כמה כוכבי מישלן הם יבלו את החג, יש כאלו שרק רוצים להעביר את הסדר בנעימים, עם חברים ותחושה טובה שלא תפצע להם את הנשמה ותזכיר להם שלפעמים הדרך לגאולה יכולה להיות כל כך קשה ומתסכלת. והלוואי שאת הסדר הבא אם ירצה השם הם כבר יחגגו כאשר הם יהיו מוטרדים בשאלה: אצלו או אצלה.