השבוע פורסם שהרב הראשי, הרב דוד לאו, מסרב לחתום על מאות "תעודות ההמרה" של גרים למרות שהם כבר סיימו את הליך הגיור הממלכתי. בהתאם לפקודה הבריטית, שחלה במדינת ישראל גם כיום, על "ראש העדה הדתית" (הרב הראשי) לאשר את מעשה הגיור כתנאי לקבלת תעודת ההמרה - התעודה האזרחית המעידה על שינוי הדת.
בעבר מדובר היה באישור אוטומטי שניתן על ידי נציגו של הרב הראשי. אז מה השתנה פתאום? לפני כחודשיים מינה השר כהנא את הרב בניהו ברונר, דיין גיור ותיק כממלא מקום ראש מערך הגיור. מיד עם הודעת המינוי הודיע הרב לאו שאין לו אמון ברב ברונר ולכן הוא "מתכון להידרש לכל שאלה קטנה כגדולה, ולעקוב מקרוב על כל הליכי הגיור במערך". חשוב להבהיר, שום דבר לא השתנה עם מינויו של הרב ברונר – הדרישות מהמתגיירים הן אותן דרישות, כללי הדיון הם אותם כללים ומעל הכל הדיינים שמגיירים, ועליהם סמך בעבר הרב לאו כמעט בעיניים עצומות, הם בדיוק אותם דיינים. כלומר, המלחמה של הרב לאו נגד נציגו של השר כהנא על גבם של המתגיירים היא פוליטי לחלוטין ואין לה קשר להלכה.
נגיד את המובן מאליו, גם אם הרב לאו מתנגד לשינויים של השר לשירותי דת, המתגיירים חייבים להיות מחוץ למשחק הפוליטי הזה. לא לשווא אוסרת התורה בשני מקומות שונים להונות את הגר ואף מגדילה וקובעת מצוות עשה של "ואהבתם את הגר". ר' שמשון רפאל הירש מלמד אותנו בעניין זה התורה קובעת "בעיקר אזהרה למדינה שלא תיכשל באונאת הגר". כלומר, יש פה איסור מיוחד על המדינה ומוסדותיה שלא לפגוע בגרים ולנהוג בהם בשוויון מלא.
גרים רבים שסיימו את תהליך הגיור, וכבר מלו וטבלו, משוועים לקבל את התעודה המיוחלת שתיתן להם את האישור הסופי ליהדותם ולזהותם. אבל הרבנות הראשית בשלה.
לצד הפגיעה בגרים, הסיפור הזה מעלה לפני השטח גם סוגיה מהותית. חוגים מסוימים בציבור הדתי והחרדי אומרים שהם יתמכו בחוק הגיור רק בתנאי שהרבנים הראשיים יסמכו עליו את ידיהם. לטענתם, כל עוד לא תינתן הסכמה כזאת מדובר בחוק "רפורמי" שסותר את ההלכה. סיפור תעודות ההמרה מלמד אותנו שאין לכך כל סיכוי.
התנהלותו של הרב לאו בנוגע לתעודות ההמרה מלמדת שההתנגדות של הרבנות הראשית לחוק היא פוליטית ולא הלכתית. אם הרב לאו לא מוכן לאשר גיורים של המערך הממלכתי, כאשר בראשו עומד רב ותיק ומוערך, ראש ישיבת הסדר שכיהן כאב בית דין לגיור, רק בגלל זהות השר שמינה אותו, ברור ששום הצעה פרקטית של השר כהנא לא תהיה מקובלת עליו. אם החוק יצטרך לקבל את ברכתם של הרבנים הראשיים הוא מעולם לא יחקק ואם החוק יכלול אפשרות של הרבנות הראשית למנוע מרבני הערים לגייר אף גיור לא יערך.
ואיך אני יודע שההתנגדות היא פוליטית? יש לכך כמה הוכחות. ראשית, בזמן שהרב ברונר כיהן כאב בית דין לגיור, תחת הנהגתו של הרב הראשי, כל הגיורים שנעשו בבית הדין של הרב ברונר קיבלו את הסכמתו ואישורו של הרב לאו עצמו. שנית, רוב התעודות המעוכבות אצל הרב לאו הן של גרים שסיימו את התהליך לפני תקופתו של הרב ברונר, אז גם לעמדת הרב לאו אין סיבה לעכב אותן. שלישית, בין המתגיירים שתעודותיהם עוכבו אצל הרב הראשי הייתה גם קבוצה מתגיירים ספציפית שהייתה זקוקה במיוחד לתעודות ההמרה. כל ניסיונותיהם לקבל את התעודות לא צלחו, עד שהם חברו לראש המועצה שלהם. ראש המועצה הפעיל את קשריו הפוליטיים ולחץ על מי שצריך היה ללחוץ, ולפתע התעודות אושרו על ידי הרב הראשי. הלכה? לא. פוליטיקה.
לצערנו, הפוליטיקה הזאת מלמדת אותנו שהרבנות הראשית תעשה ככול יכולתה למנוע כל שינוי שמציע השר כהנא, ולכן, צריך לבסס מערך גיור הלכתי שיאפשר לרבני הערים לגייר ללא מכשולים של הרבנות הראשית. אנחנו לא רוצים לעקוף את ההלכה אנחנו רוצים לעקוף את הפוליטיקה. אם רוצים שרבני הערים באמת יוכלו לגייר ושהמתגיירים שסיימו את ההליך יוכרו כיהודים אנחנו חייבים לאפשר לרבני הערים עצמאות הלכתית ומעשית.
אנחנו לא מקלים בגיור אנחנו מחמירים באהבת הגר.
עו"ד אוהד וייגלר הוא מנהל המחלקה למדיניות ציבורית בארגון עתים