האולטימטום ששיגר הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, לראש הממשלה בנט, לפיו אם יקודם מתווה הגיור ותופסק כהונתו של ראש מערך הגיור הנוכחי, הוא יעצור את המשך הליכי הגיור בישראל, - הוא קו חדש (או אולי ישן) שנחצה שוב ביחס של הרבנים הראשיים בישראל ביחס לחוקי המדינה ולהחלטות נבחרי הציבור.
האמירות הקשות הללו כנגד המתווה המסתמן בעניין חוק הגיור, שהינו מתווה מינורי (ייתכן ואף מינורי מדי) ולא מייצר שום שינוי מהבחינה ההלכתית, הן חלק ממתקפה שאנו עדים לה בשבועות האחרונים מצד הרבנים הראשיים בישראל כנגד מהלכים שמקדם המשרד לשרותי דת.
רק לפני כמה שבועות שמענו את דבריו של הרב הראשי הספרדי, הרב יצחק יוסף, שהתבטא בצורה קשה נגד חוק הכשרות ואף קרא לרבני ישראל שלא לשתף פעולה עם התיקון, אמירות שהובילו לביקורת חריפה של נציב תלונות על שופטים ודיינים, ולקריאה לנזיפה ואף להדחתו של הרב יוסף, שמשמש על פי חוק גם במעמד של שופט כנשיא בתי הדין הרבניים.
האמירות הללו, לא רק שאינן נסבלות במונחים של מדינה שומרת חוק, אלא בעיקר מבטאות חוסר אחריות ומסכנות בראש ובראשונה את מעמדם של מוסדות הדת בישראל. איום מפורש שלא לקיים סמכויות בעניין הגיור, והקריאה למנוע יישום החוק בעיין הכשרות, הם דוגמא מדאיגה מדי של ניצול לרעה של הכוח הרב המופקד בידי הרבנות, כשהנפגעים העיקריים שלו הם הציבור עצמו.
עו"ד ליאת קליין צילום: יח"צ
על מי בעצם מאיים הרב הראשי לישראל? על עשרות אנשים שבחרו להצטרף לשורות העם היהודי ועוברים משא ארוך ופתלתל בדרך? על עולים חדשים שקשרו את גורלם בגורל העם היהודי כעת מבקשים לעשות זאת דרך ההלכה? על בעלי המסעדות שיפלו בין הכיסאות בין מה שמציע החוק לבין ההשתלחות של הרבנים שימנעו מהציבור להגיע אליהם במקרה ויפעלו לפי מה שמתיר להם החוק?
לרב הראשי בישראל, כמו לכל רב אחר, ישנו החופש, ואולי אף החובה, להתבטא בנושאים שנוגעים להלכה ומדיניות הלכתית. ואולם, ההתבטאויות האחרונות אינם רק בגדר הבעת עמדה הלכתית. כל בר דעת יכול להבחין בין דברי הלכה והבעת עמדה עניינית בדבר הלכה לבין אמירות שיש בהם ביזוי וזלזול מופגן, שלא לומר קריאה למרד.
גם אם נניח שלדעתו תהיה פגיעה בהלכה, יכול הרב להתפטר מתפקידו כאות מחאה ולהמשיך להשמיע את דעותיו. העניין הוא שלא ניתן לאחוז משני קצותיו: גם לבקש שהרבנות תהיה ממלכתית וגם לפעול באופן עצמאי לחלוטין.
חוסר האחריות הלאומי שמתגלה באמירות ובאיומים הללו, מייצרים קרע קשה שסופו לפגוע בציבור עצמו ובכבודם של מוסדות הדת בישראל.
דווקא מי שחרד למעמדם של הרבנות הראשית ושל בתי הדין הרבניים, חייב להיות הראשון שישמור על דרך ההתבטאות וסגנון הדיבור של אלו שנמצאים בראש הפירמידה ונושאים בתפקיד ממלכתי וציבורי, שאמור לאחד ולחבר את כל חלקי העם. מי שרוצה מוסדות דת בחסות המדינה היה אמור להיות הראשון להבין כי הם מחויבים לחוקי המדינה ולכללים החלים על משרתי ציבור.
המחלוקת החריפה שאנו עדים לה, לא מותירה ברירה אלא לשאול מה מקומם של מוסדות דת בחסות המדינה. כך או כך, דווקא הביקורת של הרבנות הראשית היא זו שמלמדת על החשיבות לביזור הכוח ופירוק כוחה של הרבנות כמונופול. כיהודים שומרי מצוות המעוניינים במדינה שתגן על הזהות, הדת והמורשת היהודית, זהו אינטרס עליון דווקא שלנו.
בזמן שהרב הראשי מאיים שלא ישתמש בסמכויותיו, מתבררת החשיבות של הצורך בשינוי מבני עמוק. לא עוד ריכוז כוח בידי גורם אחד שיכול לנצל את כוחו לרעה ולאיים – אלא להחזיר את היהדות וההלכה למקומה הטבעי והיפה שמאפשר מרחב של עמדות שונות ובתי דין שאינם בהכרח פועלים לפי קול מחמיר אחד. עלינו להגן על מורשת ישראל ולהחזיר את השפיות בטיפול העדין הנדרש בנושאים הללו של יחסי הדת והמדינה.
עו"ד ליאת קליין היא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה.