שגרה על פי המילון מוגדרת כפעולה, התנהגות, התרחשות וכד' החוזרות על עצמן בדרך ובזמן קבועים. מכיוון שאנחנו, בני האדם, אוהבים לגוון את חיי היומיום, אנחנו מבקשים מדי פעם למצוא ריגושים ולצאת משגרת היומיום. ואז הגיעה הקורונה, הקלפים נטרפו והעולם כמרקחה. השגרה היחידה בחיינו כעת היא כותרות חדשות 8 בערב, מדורת השבט, ממתינים לאות שיסמן לנו את החזרה לשגרה, לסט הפעולות בהם נהגנו לפני.
אנחנו משוועים כבר לחזור לבית הכנסת, לשיעורים הפרונטליים (לא בזום), אנחנו מתגעגעים לפגוש את המשפחה והחברים, רוצים כבר לחזור לאולמות התיאטרון והתרבות, לחזור למכון הכושר, ובעיקר בעיקר לחזור ולחבק ולנשק את הנכדים ואת אהובינו. אנחנו מחפשים לגעת. וכמו בחיינו האישיים גם בחיי ארגון ענק כמו אמונה- אין שגרה!
גם אני מתגעגעת למפגש האנושי. לשגרת הנסיעות והפגישות ברחבי הארץ. מתגעגעת לישיבות החיות ולא בזום, פגישות בהן אתה רואה תגובות אנושיות ולא תמונת פנים קפואה אי שם על רקע גשר סן פרנסיסקו (זה במקרה הטוב, במקרה הרע זו ערימת הכביסה שממתינה כבר שבוע להתייחסות מבני הבית). שום דבר בעברנו הארגוני לא הכין אותנו לימים המוטרפים הללו. ולא, למרות שאנו בסיומו של הגל השני, לא חזרנו לשגרה. האמת? צריך כבר להפנים שגם לא נחזור למה שהיה לפני.
אני שואלת עצמי הרבה מה תהיינה ההשלכות של התקופה הזו על הפרט. בדמיוני אני רואה אלפי דיסרטציות לתארים מתקדמים נכתבים על השינויים בעולם העבודה. (על אלה שיעדיפו לעבוד מהבית ואלה שירצו לפגוש עמיתים). על השינויים בדפוסי הצריכה (מסתבר שאין צורך למשש כל תפוח ועגבנייה). על השינויים בחיי הקהילה (מתברר שאפשר להתפלל במניין עם המשפחות ברחבה הסמוכה לבית), ובקיצור, כולנו מסתבר, נצטרך לחשב מסלול מחדש, בחיינו האישיים, בחיינו המקצועיים ובחיינו הארגוניים. אבל חשוב להפנים שגם המדינה צריכה לתת את הדעת בנושאים הבאים:
ראשית, כיצד הקורונה תשפיע על הנשים בישראל ובעולם? מצד אחד, יותר ויותר, גברים ונשים, מבינים שאפשר באמת לעבוד מהבית דרך המחשב, אך שני סבבי הסגר כבר הוכיחו שברוב המקרים האישה היא זו שנאלצה להישאר בביתה עם הילדים הקטנים, מחקרים מצביעים על כך שנשים משלמות מחיר כלכלי גבוה יותר בקורונה, הן יצאו לחל"ת ובמקרה הרע פוטרו. מאבק של שנים ירד לטמיון בגלל החזרה להנחה שהאמא/האישה צריכה לוותר. לרוב זה משיקולים משפחתיים שקשורים לאותו מאבק, האישה ממילא מרוויחה פחות ולכן הגיוני כלכלית לוותר דווקא על השכר שלה. נצטרך כמדינה וכחברה לשים על כך את הדגש כי עד שלא נטפל בתופעה הזו על ידי עידוד עסקים להעסקת נשים - לא נוכל לחזור לשום שגרה.
נושא נוסף שאינו מניח את הדעת הוא הטיפול בגיל הרך. בכל מקום דובר על חזרת הגיל הרך כמקדם חזרה לעבודה. אף אחד לא דיבר על הצרכים של הגיל הרך ועל ההשפעות לטווח ארוך בדור שגדל מול עינינו. פתאום ילדי גיל לידה עד שלוש הפכו להיות כמעט רק מנוף כלכלי. הצרכים הנפשיים, ההתפתחותיים והחברתיים שלהם הפכו משניים. תסתכלו עליהם רגע, אלה אותם פעוטות שהפעולה הראשונה שלהם בגיל שנה וחצי היא להושיט ידיים למטפלת במעון לקבלת האלכוג'ל. כלכלת ישראל תלויה בשגרת הגיל הרך, אין ספק, אך יש לשים לב גם לחיים (של הגיל הרך) עצמם.
עוד נושא מכאיב הוא הלחצים והאלימות המתפתחים במשפחות. כל סקר שנערך בתקופה האחרונה מעיד על עלייה דרמטית במספר מקרי האלימות במשפחה, בעיקר כלפי נשים וילדים. מצוקה כלכלית, שינוי בעולם העבודה (אם יש עבודה), מוציאה שדים מהבקבוק. משפחות שתפקדו עד הקורונה באופן נורמטיבי לחלוטין זקוקות לתמיכה ולסיוע, יש לתת מענה מיידי לחוסר במקומות שהייה (מקלטים) לנשים נפגעות אלימות ולילדיהן. הגל השני הסתיים? אולי, אך המצוקה מתחדדת ומתעצמת ומענים מקצועיים נדרשים.
אנו עדים גם לעלייה חדה בחרדות של בני נוער בסיכון. הפנימיות שלנו מטפלות השנה בעוד ועוד ילדים חדשים שהוצאו מביתם בתקופה האחרונה. על המדינה לחזק תקציבית משמעותית את משרד הרווחה, על מנת שנוכל להעניק שירותים מקצועיים וטיפוליים שיאפשרו לתת את ההזדמנות לאותם בני נוער לצאת ממעגל המצוקה אליו נקלעו.
ונושא אחרון אך לא פחות חשוב הוא בדידות הדור השלישי, נושא שכן מדובר בתקשורת, אך מטופל בעיקר על ידי מתנדבות, מתנדבים וארגוני חסד רבים נוספים. גם כאן על המדינה להשקיע הרבה יותר מקו חירום. צריך לצקת תוכן תקציבי ומקצועי הן במשרד הרווחה האמון על הטיפול בקשישים, והן בחיזוק הקהילה. אצלנו במכון באר אמונה כבר כמה שנים שמלמדים את נושא הגרונטולוגיה, מדעי הזקנה וייעוץ לגיל השלישי, נראה שלא יזיק שגם עובדי מדינה יעברו את הקורס הזה. ממליצה לכל מי שיש הורים מזדקנים ללמוד ולהתמקצע גם בתחום הזה.
רק שיתוף פעולה של כל גורמי המקצוע ובכל התחומים גם יחד יאפשרו לנו אולי לחשב מסלול מחדש שיעניק לנו שגרה. שגרה חדשה אמנם, אך מבורכת ומשעממת.
ליאורה מינקה היא יו"ר תנועת אמונה.