הרב סתיו משיב לטענות: הוצאת זרע לבטלה לא חמורה יותר מאי עניית אמן

בעקבות הסערה שיצר הפוסט שכתב, מבקש הרב אברהם סתיו להתייחס לטענות, ומדבר על מידת חומרת האיסור: "לא יכולים לדעת מדוע החמירו כל כך", הגישה החינוכית שקצת נשכחה ומבקש להבהיר: "לא כתבתי בשום מקום "לכו תוציאו זרע לבטלה"

חדשות כיפה הרב אברהם סתיו 19/08/20 16:04 כט באב התשפ

הרב סתיו משיב לטענות: הוצאת זרע לבטלה לא חמורה יותר מאי עניית אמן
הרב אברהם סתיו, צילום: מרים צחי

הטור שפרסמתי כאן ביום שני על אוננות-גברית עורר לא-מעט שאלות ובקשות להבהרות, גם על ניסוחים עמומים בטור עצמו ובעיקר על היחס שבינו לבין המקורות. השאלות התעוררו במידה רבה של צדק, כי הטור לא נכתב כנייר עמדה מקצועי אלא כסיכום של נקודות רבות שכל אחת מהן טעונה ליבון ובירור. ליבון ובירור שאכן נעשו, אך לא פורטו בטור שנועד להוות קריאת כיוון ויריית פתיחה של דיון יסודי יותר. גם הדברים הבאים לא יהיו הרבה יותר מיריית-פתיחה כזו, אבל אולי קצת יותר.

הטור הקודם של הרב סתיו: "המאבק המתמיד באוננות רק מעצים את המקום שלה בחיים"

מידת חומרת איסור הוצאת זרע לבטלה 

הדברים החמורים על איסור הוצאת זרע לבטלה לא התחילו בספרות הקבלה אלא נמצאים כבר בגמרא במסכת נדה שקבעה שכל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה וכאילו שפך דמים. אבל דברים דומים מאד אפשר למצוא גם על מי שעונה אמן כמה שניות אחרי סוף הברכה (בניו יהיו יתומים) או לא בירך ברכת התורה (בגללו נחרב בית המקדש). לא מדובר בגוזמאות בעלמא, אלא בתפיסות עמוקות שמובעות באמצעותן, כגון הנתק בין הלימוד לבין נותן התורה שהיעדר ברכת-התורה מסמל אותו. גם האוננות עשויה לסמל את היסוד העמוק של חיים של בטלה (הרב דסלר כתב שאם אסור להוציא זרע לבטלה, קל וחומר שאסור להוציא זמן לבטלה). אבל גם אי אפשר ללמוד ממקורות כאלו שפעולה נקודתית של אוננות חמורה יותר מעיכוב נקודתי בעניית אמן או השמטה נקודתית של ברכות-התורה.

במקורות מאוחרים יותר, אשר אינם מעטים, האוננות מופיעה כעוון חמור הרבה יותר מאשר השמטה של ברכות התורה. ברור שאיני יכול לחלוק עליהם. כאשר כתבתי שאין אנו יודעים מדוע יש התייחסויות חמורות כל-כך במקורות, היו מי שהבינו בטעות שמכיוון שאנו לא יודעים מדוע כנראה שזה לא נכון. לא. המשמעות היא רק שאנחנו, ובפרט אני, לא יכולים לדעת בוודאות מדוע הם החמירו כל-כך דווקא בעוון זה. לשער – כן; לדעת – לא.

עם זאת עמדתי גם על כך שמקורות אלו משתלבים לעיתים עם תפיסה רחבה יותר של שלילת-המיניות. אשר כפי שהצביע מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל, הייתה רווחת מאד בתקופת הראשונים (הרב קוק באדר היקר כתב שמקורה של תפיסה זו במפגש עם הנצרות הקתולית). כך למשל אותו שולחן ערוך שפסק שהוצאת זרע לבטלה היא האיסור החמור ביותר בתורה, כתב שני סימנים אחר-כך על חיי-אישות של בני-זוג נשואים: "לא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד, שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא, אלא כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח... ואף כשישמש בשעת העונה לא יכווין להנאתו, אלא כאדם הפורע חובו". אף אחד מנושאי-הכלים של השולחן ערוך לא חולק על הפסיקה הזו. ואף רב דתי-לאומי כיום, כולל השמרן והמחמיר ביותר, לא מורה לקיים אותה.

הזרמים השונים ביחס לאיסור

ישנו זרם, דק אך יציב, במקורות התורניים המרכזיים ואפילו הקאנוניים, אשר למרות כל המקורות המחמירים מתעקש לטעון שמדובר באיסור שאיננו חמור כל-כך. דוגמה בולטת היא דברי ספר חסידים שכתב שכאשר מתגבר יצרו של אדם והוא עשוי להיכשל באיסור נדה, עדיף שיוציא את זרעו לבטלה. וכתב על כך הבית שמואל שמדבריו מבואר שהמקורות על כך שאיסור הוצאת זרע הוא "החמור ביותר בתורה" הם "לאו דווקא". דוגמה חשובה אחרת היא בעל ה'עזר מקודש' שהעלה סברות רבות להקל באופנים והקשרים שונים, וחלק מהתבטאויותיו חריפות יותר מכל מה שכתבתי או אכתוב אי-פעם בעניין.

כיוון שלא מדובר במחלוקת הלכה-למעשה, והמקורות המחמירים גם הם לא דיברו בשפה הלכתית, אין חובה לנטות דווקא אחר הרוב. בעיקר כאשר, כפי שנזכר לעיל, היחס הכולל של רבני ישראל למיניות השתנה ללא הכר. העובדה שמקורות רבים קשרו בין הוצאת זרע לבין בעיות בריאותיות (לפי התפיסות הרפואיות בנות-זמנם), ואילו הידע הרפואי כיום גורס אחרת, אף היא בעלת משמעות (אף שאין בה כדי לשנות את האיסור ההלכתי).

בדורות האחרונים ישנו, במקביל לזרם המוכר של הספרות המחמירה בגודל העוון ומזהירה מפניו, גם זרם חינוכי-תורני המנסה להפחית ככל האפשר את מקומה של ההתמודדות עם האוננות בעולמו של האדם. כך למשל כתב הרב וולבה, מגדולי בעלי המוסר של החברה החרדית: " האוננות היא איסור חמור. רוב רובם של הצעירים נכשלים בזה ואינם יכולים להתגבר על זה בשום אופן. התוצאה הם רגשי אשמה. רב אינו מוסמך להתיר איסורים, אבל הוא יכול להדריך, להרגיע ולהביא את הצעיר לסבלנות עם עצמו. במקום מלחמה תמידית שהיא אך שווא – יגיעה חיובית לתורה ולחברה, ולאט לאט נגמלים. זאת היא דרך החינוך הנהוגה היום אצלנו".

הגישה החינוכית וההלכתית

הטור שכתבתי שילב למעשה את הגישה החינוכית החרדית-ליטאית עם הגישה ההלכתית שהוצגה לעיל. דהיינו במקום לומר "האוננות היא איסור חמור, ולמרות זאת האדם צריך סבלנות עם עצמו", הדגשתי שלפי מקורות רבים מדובר באיסור קל-יחסית (בדומה לאבק-לשון-הרע למשל), מה שמעצים את היכולת של העובר עליו להיות סובלני כלפי עצמו.

הצורך להדגיש את קיומן של העמדות המקלות נבע מן התפוצה העצומה שיש למקורות המחמירים בספרות החסידית ושל בעלי-מוסר מסוימים (המהדהדים את דברי הזוהר האומר שאין על עוון זה כפרה), אשר גורמת לרבים מאד רגשות אשמה קשים הרבה יותר מאשר אם עברו על איסור לשון הרע או הלבנת פנים או איסורי תורה אחרים.

אוננות גם לא חמורה פחות מאמן יתומה או אבק לשון הרע או תפילה-בלי-כוונה ועבירות רבות אחרות שכולנו לוקים בהן ומשתדלים מאד להמעיט בהן ככל האפשר. מתוך שמחה ואפילו סוג של חגיגה של האנושיות שלנו, של היותנו לא-שלמים החותרים תמיר להשתפר ולהתעלות. כמו חטאים רבים אחרים היא מנתבת את הכוחות של האדם לריק, וההימנעות מן החטא, גם אם היא כרוכה במאמץ, מרוממת את האדם ומקדשת אותו. חשוב לי להבהיר את זה כי היו מי שהבינו בדבריי אחרת. לא כתבתי בשום מקום: "לכו תוציאו זרע לבטלה". מה שכן אמרתי זה שערב ראש חודש אלול אני מאד מקווה שהימים הנוראים יעברו עלינו בעבודה עמוקה ופוריה על הקשרים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו במגוון עצום של נושאים, ולא, כפי שקורה לא פעם, ייצאו לבטלה על נסיונות סרק להתמודד עם עבירה אחת, לא כל-כך מרכזית.

בימים האחרונים קיבלתי, במקביל לתודות רבות ממטפלים-מיניים ואנשי חינוך, גם לא-מעט תגובות חריפות מידידיי הרבנים. אבל קיבלתי גם הרבה מאד מכתבי-תמיכה מרבנים מבוגרים ומנוסים, אשר חלקם כתבו לי בפירוש שאינם מעיזים לצאת בפומבי בעניין מחשש שמא יבולע להם. גם על המציאות הזו, לדעתי, יש לעשות תשובה.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן