אשת התקשורת סיון רהב-מאיר, בחרה להתייחס בטורה ב'ידיעות אחרונות' בסוף השבוע, לנושא נפיץ שמהווה כמעט טאבו בכתיבה הפומבית כיום, אם בתקשורת ואם ברשתות החברתיות.
רהב-מאיר פתחה את הטור בציטוט מפוסט של מגיש הטלוויזיה אברי גלעד, שכתב על השיר 'שני משוגעים' של עומר אדם, שהושמע בקייטנה של בתו בת ה-4, והזדעזע מהמילים "ואת היית יפה כמו פרח שאסור היה לקטוף, רציתי רק לקטוף אותך, רציתי לקטוף". גלעד כותב בין השאר: "את לא צמח שקוטפים. לקטוף זה אקט אלים... זה שטקסטים כאלה עדיין מתקיימים בעידן המי-טו זה עניין מפליא ביותר... כל עוד השיח הזה לא משתנה, כל המהפכה הפמיניסטית לא שווה כלום... במקום לשמוע שירים תמימים על קיץ וים וכלב שהלך לאיבוד, הם מתרגלים פגיעה מינית בגיל שש".
סיון כותבת כי "הנה, במקרה כזה שדולת הנשים לא מוחה, אף חבר כנסת לא מוציא ציוץ זועם, ואף תחקירן לא מצלצל לכותב המילים. אין שום שיימינג נגד זמר שמוציא שיר כזה, אפילו להיפך." בהמשך, כותבת סיון על פרשת הפדופיל מהרצליה שנחשפה השבוע, החשוד שפגע בעשרות בנות ואולי אף יותר, ואומרת כך: "בסיקור הפרשה נשאלו לכאורה כל השאלות הרלבנטיות על המקרה הספציפי, אבל שאלות העומק לא עלו. ניסיתי לדבר על כך עם חלק מההורים ההמומים. אחד מהם הודה בכנות שלצד אשמתו של ריינהורן, הוא חש כישלון שהבנות נסחפו כך."
פרח שאסור לקטוף. עומר אדםצילום: Jorge Novominsky/Flash 90
כך, בפשטות, נוגעת סיון רהב-מאיר באחד הנושאים הרגישים ביותר בעולם הפוליטיקלי-קורקט, ההדרה וההחפצה. עולם בו אסור להגיד אפילו מילה על אחריות האישה על גופה. הגבר אחראי ותו לא.
בהמשך הפוסט מספרת סיון על מייל שקיבלה מאמא הכותבת כך: "צריך לקרוא לילד בשמו, כלומר לילדה בשמה. זה לא נקודתי, זו תרבות. מי היא החברה החולה הזאת שבקרבה נמצאות מאות רבות של ילדות שבהבנה שלהן, דוגמנות זו השאיפה הכי נעלה? ילדות שמבינות שהדרך אל המטרה הנשגבת הזו עוברת בחשיפה, בוויתור על פרטיותן? מי החברה שמעוותת ככה לילדותיה את המוסר, את החיים? איני מצפה מהן לשיקול דעת. הן ילדות תמימות. ואיני מדברת כרגע על הפוגע. אני לא רוצה להפחית כהוא זה מאשמתו. אני רק שואלת מאיפה הן קלטו את המסר הזה. הרי לא הפוגע שכנע אותן שחשיפה אינטימית כזו היא טובה ומכובדת. הן כבר חשבו כך קודם. הן כבר קלטו זאת מהתרבות הסובבת. מהפרסומות, מהריאליטי, מהשירים, מהאווירה, מכל הכוכבים והסלבריטאים, מערוץ ה'ילדים', מאיתנו. זו תעשייה שלמה. מי לוקח אחריות על התוצאה התרבותית המבישה הזו?"
את הפוסט מסיימת סיון עם העובדה שהשיר 'שני משוגעים' הוא השיר המושמע ביותר ברדיו בשנה החולפת, ובשנה שקדמה לו זכה בתואר השיר 'זהב', של סטטיק ובן-אל תבורי, עם מילים כמו: "אין מצב אני יוצא מפה לבד", "את מוזמנת לקפה אבל אפשר גם בלי" או "עוד כוס עליי, עוד שתיים אולי". סיון כותבת כי "בשנה שבה העולם לא הפסיק לדבר על כבוד ועל גבולות, להוקיע מטרידנים, לדבר על שינוי כללי המשחק – פס הקול המוזיקלי המשיך להחפיץ, להטריד, להעליב. והרי התרבות והבידור הם-הם משרד החינוך האמיתי. עוד מעט מתחילה תשע"ט. מה יהיה שיר השנה שלה? זה תלוי בנו."