ה כבר כמה שעות טובות שהמסרון מוועדת בית הכנסת ממתין בסמארטפוני. "מה נשמע", נכתב בו, "תרצי להעביר שיעור בשבועות? הנושא השנה הוא 'מים', את יכולה לקחת אותו לאיזה כיוון שאת רוצה".
פעם הייתי עונה על בקשה כזאת ב"כן" אוטומטי. מה הבעיה להרים שיעור עבור בת מדרשה לשעבר. כמה הצצות ברמב"ם וברבנו תם, אנקדוטה יפה מסיפור של עגנון, והנה לכם דף מקורות עם מהלך מבריק שלא תשכחו לעולם.
אבל במקום זה נתקפתי בחרדה. שמהר מאוד התחלפה בבושה. לא ידעתי איך לומר להם ש… ובכן… שכחתי איך לומדים תורה. זנחתי את השריר הזה. ופתאום כשאני נדרשת להפעיל אותו מחדש יש לי התכווצות.
האמת שהיא תפסה אותי עוד קודם, בערב שבת ביישוב, כאשר שמעתי זמירות שבת בוקעות מאחד הבתים. זה היה אירוע נדיר. אני מניחה שאצל השכנים התארחה משפחה ממש־ממש חרד"לית אם הם הרשו לעצמם סתם כך באמצע הלילה לשיר זמירות, כי אצלנו בחבר'ה, הזמירות כבר מזמן לא חלק משולחן השבת.
לאן נעלמו הזמירות מחיינו? שאלתי את עצמי פתאום. אנחנו אוכלים יחד, מקדשים יחד, שבת היא שבת. אבל הנעימות הלכו והתאדו במהלך השנים והתחלפו בשיחות ערות או ויכוחים פוליטיים. מטקס טבעי שאי אפשר להעביר שבת בלעדיו הן הפכו לעניין טרחני. מה, פתאום לעצור את הצחוקים ולהביא אותה באיזה "דרור יקרא"? זה משהו שמסכן אותך בהפיכה רשמית למחרבת מסיבות.
כשהבן שלי רצה להתקבל לתיכון דתי, הודיעו שתהיה בחינה ביהדות. "תגיד", שאלתי אותו בדרך לבחינה, "אתה בכלל יודע בעל פה את ברכת על המחיה?". כמובן שהוא לא זכר. הרי בבית הלייטי למופת שבו גדל, כבר לא מכריחים ילדים לברך.
ובשבת האחרונה, כשהבנים סירבו ללכת לבית הכנסת ומצאתי את עצמי מתחננת אליהם במתינות מאולצת ("אני לא רוצה להכריח אתכם, אבל אולי תלכו כדי לכבד אותי?") זה הכה בי בעוצמה: כשלתי חינוכית. כל השנים סיפרתי לעצמי שאפשר לחנך ילדים לדתיות פולקלורית. שאם רק נשלח אותם לבית ספר מעורב ולא נלחץ עליהם בענייני יהדות, נצליח להוציא מהם את הדתי הפרוגרסיבי המושלם. יודע תורה אבל ספקן לגביה. מכיר הלכה אבל לא בהכרח נאמן לה.
אני תוהה האם ילדיי יישארו דתיים. פעם חשבתי שזה לא ישנה לי, אבל בשנים האחרונות המחשבה מתחילה קצת להכאיב. אני זוכרת איך יום אחד גיליתי שבן דוד שלי, שיצא בשאלה לפני שנים רבות, חזר פתאום להניח תפילין. "הילד חוגג תכף בר מצווה", הסביר לי, "פעם ידעתי לקרוא בתורה, חשבתי שאוכל ללמד אותו, ושכחתי הכול. פתאום שאלתי את עצמי, מה אני הולך להשאיר לו? איזו מורשת?"
"מה אני הולכת להשאיר לילדים שלי?" זהו השעון המעורר שהחל לצלצל בחיי. הפוסט־טראומה הדתית שמנהלת אותי, זו שגורמת לי לפחד לכעוס על הילדה כשהיא מציירת בשבת שמא אצטייר בעיניה כזקיף מהאולפנה, הצליחה לגרד מקירות ביתי גם את המרכיב שכל דתי לייט מצוי רוצה בחיים שלו – היידישקייט.
לאט ובהדרגה אני מרגישה איך תורה משתכחת. איך תפילות שלמות שפעם ידעתי על פה הולכות ומתעמעמות בראשי. איך טקסים שהיו לחמדת ילדות הפכו לזיכרון מעורפל. חשבתי שאצליח ללמד את ילדיי להיות דתיים בתיאוריה. לדעת ברכות אבל לא לברך אותן. להגיע לבית הכנסת אבל לא להתפלל בדבקות. ולא הצלחתי בניסוי.
ועתה, אין לי אלא להודות – אם ילדיי יישארו דתיים, זה בזכות הסבא שלהם שמתעקש שייעשו קידוש. בזכות הסבתא שלא מוכנה לקנות להם גלידה בדוכן ללא תעודת כשרות. בזכות המחנכים הלוחצניים שאנחנו עצמנו חששנו להיות.
כל החיים ניסינו לברוח מלהיות ההורים האלו, שדוחפים את הילדים שלהם בכוח לבית הכנסת וכועסים עליהם כשהם משחקים בחוץ במקום להתפלל, ועכשיו – כל מה שבא לנו הוא שהם יכירו משהו מהתפילות האלה, ולו מעט.
נולדתי בשבועות. יש בזה לא מעט אירוניה. הילדה שנולדה ביום קבלת התורה וברחה ממנה כל עוד רוחה בה – מקבלת אותה בחזרה כמו כאפה לפרצוף. ופתאום אני מבינה קצת את אבא שלי, שהתעקש שנשב ליד השולחן בשעת הזמירות ואיש בל ייעדר. הוא הבין את מה שאני מתחילה להבין רק עכשיו – שאי אפשר להחדיר דרך חיים ללא הטמעה חזרתית ומכוונת. אי אפשר לגדל דור ממשיך על ידי אפיזודות של פולקלור. מעצבן ככל שזה נשמע, אין דרך לחנך לדתיות משמעותית ללא קורט של כפייה או דרישה להקרבה מסוימת. רצינו לגדל דור של דתיים משוכללים ונטולי טראומה הלכתית, ובלי ששמנו לב – יצא לנו דור של עמי ארצות.
הטור המלא מתוך עיתון מקור ראשון