בכל מה שקשור למרוץ החקיקה בחוק הפטור מגיוס, המילואמניק בטוח בעצמו. הוא מהיר, חזק, משרת, עם אפוד בארון ותחושת צדק בכיס. בעל עבר קרבי, הווה של מילואים ועתיד של "נסתדר". הוא רץ כל כך הרבה שנים וסמך על חבריו - עד שהאמין שאפשר לסמוך על הח"כים בכנסת שילחמו בשבילו.
חקיקה? תהיה. הסדרה? עוד רגע
במרוץ הזה הוא לא פחד מהצו, אלא אמר לעצמו: אין סיכוי שירוצו בלעדיי. חקיקה? תהיה. הסדרה? עוד רגע. מישהו בטח דואג לזה. צו 8 שוב ושוב לאותו הסד"כ בלי יתר השותפים? נו באמת, אמר המילואימניק, זה כלי גס, מיושן, לא רלוונטי לדמוקרטיה מתקדמת ולמדינת אחים.
ובינתיים הוא חיכה לחקיקה. עוד דיון, עוד הבטחה, עוד ספין. חקיקה עצלה לאנשים עייפים. הצו, לעומת זאת, לא התרגש מהנאומים. הוא לא פתח טוויטר, לא כתב פוסטים, ולא האמין לספינים. הוא רק התקרב. עם אותה שיטה שעובדת כבר עשרות שנים: כשצריך - מגייסים.
והמילואימניק? מחכה בצד. נוח לו להיות מוסרי בלי להיות חכם, הוא התרגל שמישהו תמיד ירים אותו מהשוחה. כי חשב שבלי הסכמתו הלכאורה מובנת מאליה שום דבר לא יקרה. ואז, הצו הגיע. לא לכנסת, לא לוועדה. ישר בוואטסאפ, בשעת לילה מאוחרת, עם הודעה קצרה: "התייצבות לתעסוקה מבצעית".
זה סודו של המשרת: הוא כועס מצוין, כותב פוסטים חדים, אבל כשצריך הוא יתייצב להצביע לאותה המפלגה
והמילואמניק, כמובן, הופתע. הוא תמיד מופתע. הוא הרי בטוח שהוא עמוד התווך, עמוד השדרה, עמוד הענן. שהמדינה לא תעז לגעת בו בלי לבקש סליחה מראש. אז הוא קילל את הפוליטיקאים, גידף את המערכת, והתייצב. כמו תמיד. עם אותה תחושת עליונות מוסרית, ואותה נכונות מושלמת להיות פראייר עם טיעונים טובים. כי זה סודו של המשרת: הוא כועס מצוין, כותב פוסטים חדים, אבל כשצריך הוא יתייצב למילואים, ובקמפיין הקרוב גם יצביע לאותה המפלגה.
אז מילואימניקים יקרים. בכנסת אף אחד לא ידאג לכם בלי שתדאגו לכך שידאגו לכם. תמשכו התפקדות מהמפלגה שלא דואגת לכם, תאיימו לא להצביע, ובעיקר תבהירו - מחיאות כפיים כבר לא מנחמות. אנחנו רוצים תוצאות.