טקס הדלקת הנרות במהלך חג החנוכה הוא מהרגעים המיוחדים של השנה, והוא תמיד מתלווה לשירים האהובים "הנרות הללו" ו"מעוז צור". עם זאת, ישראלים רבים מכירים רק את ארבע השורות הראשונות של השיר האייקוני "מעוז צור", ומתעלמים מחמשת הבתים הנוספים שבו. לכבוד החג, האקדמיה ללשון העברית עושה סדר במשמעות הייחודית של כל אחד מבתי השיר, ואף מתייחסת לשורה הבעייתית מהבית הראשון.
"לעת תכין מטבח מצר המנבח" - האקדמיה חושפת את הפירוש למילים העלומות
הבית הראשון: "המתפלל משבח את הקב"ה (שכינויו "מעוז צור ישועתי") ומביע תקווה לכינונו מחדש של בית המקדש ("תיכון בית תפילתי"). ומה לגבי השורה העלומה "לעת תכין מטבח מצר המנבח"? המשפט הזה עוסק בעת הנקמה באויב, ובציור הנביחה ("מִצַּר הַמְּנַבֵּחַ") יש רמז לפגיעות ולפרעות".
הבית השני: "עוסק בשעבוד מצרים ("רָעות שבעה נפשי") ובקושי באותם ימים ("חיי מיררו בקושי"). בחלקו השני של הבית מתואר כיצד הקב"ה בכוחו הרב ("ובידו הגדולה") חילץ את עם ישראל (המכונה "הסגולה") ואילו המצרים "ירדו כאבן במצולה".
הבית השלישי: "מתאר כיצד לאחר שהקב"ה הביא אותנו לארץ ישראל ולבית הבחירה ("דביר קודשו") הגיע נבוכדנאצר מלך בבל ("נוגשׂ") וגרם לגלות בבל. קץ הגלות ("קץ בבל") הגיע בזכות זרובבל בן שאלתיאל, מנהיג העולים הראשונים מבבל לישראל, כעבור שבעים שנה ("לקץ שבעים נושעתי")".
בבית השישי -מסיימים את הפיוט בתפילה לגאולה שלמה
הבית הרביעי: "מדבר על נס חג הפורים: "ברוש" ו"ימיני" הם כינוייים למרדכי היהודי, ואילו השורה "ונהייתה לו למוקש" מתארת את קורות המן, שסופו שנתלה על העץ לאחר שביקש להשמיד את מרדכי ואת העם היהודי".
הבית החמישי: "עוסק בַּסבל שסבלו בני ישראל מאת היוונים, אשר "פרצו חומות מגדליי" ו"טימאו כל השמנים". מתואר גם נס פך השמן ("נס לשושנים" - כינוי לכנסת ישראל) שלאחריו החליטו חכמי ישראל ("בני בינה") להנציח את האירוע לדורות ("קבעו שיר ורננים")".
הבית השישי: "מסיים את הפיוט בתפילה לגאולה שלמה ("קרב קץ הישועה"), ומתאר כיצד הגלות האחרונה נמשכת לאין קץ ("ואין קץ לימי הרעה"). הפיוט מסתיים בבקשה כי הקב"ה ימגר את עשו ואת מלכויות הנוצרים החוסות בצל הצלם והצלב ("דחה אדמון בצל צלמון") ובתפילה להקמת הנהגה ראויה לעם ישראל ("הקם רועים שבעה")".