הוא שוב יצא למילואים – ואני נשארת לבד עם שלושה ילדים קטנים

בעלי התחיל היום עוד סבב אחרי מעל 400 ימי מילואים בגזרות הכי לוהטות. אני עם 3 ילדים קטנטנים (אחד מהם נולד תוך כדי המלחמה), אני היחידה בשכונה שלנו שבעלה מגויס וקרבי בצורה הזו, מצד אחד ממש גאה בבעלי ובי, על התרומה למדינה, המסירות, ההקרבה, אני ממש רואה במו עיני כמה הוא משמעותי ומצד שני בכל פעם שאני רואה שכנה עם בעלה או כשהיא מתלוננת על הקושי עם הילדים זה ממש קשה לי ומחליש אותי. אני יודעת שכל אחד משמעותי ממקומו, ואני יודעת שהמחשבות האלה מחלישות אותי, בפועל לא מצליחה להתנתק מהן. מה עושים?

"המחשבות האלה מחלישות אותי – אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהן"

עוד רבות יסופר וידובר על מלחמת חרבות ברזל. מלחמה שטלטלה את כולנו הן ברמה הארצית והן ברמה האישית. מלחמה שהביאה לפתחנו המון דילמות ואתגרים שרובנו לא הכרנו. אחד הנושאים שעולים שוב ושוב בתקופת המלחמה זה כל נושא ההשוואות - בתור יועצת וכמי שמלווה עשרות זוגות אני שומעת אותו שוב ושוב. למי יותר קשה - ללוחמים או לעורף? לתושבי העוטף, הצפון או המרכז? למשרתים כתומכי לחימה או ללוחמים עצמם? לנשות המילואים או נשות הקבע או אולי החד הוריות? וזה עוד מבלי להיכנס לסוגיה הלוהטת של שירות בצה"ל - מי תורם יותר ומי פחות.

השוואות הן דבר טבעי ואנושי, כולנו משווים מגיל מאוד קטן. אני לא אחת אומרת לנשים שמגיעות אלי ליעוץ שתפקיד ההשוואה במקורו הוא חיובי - אנחנו בד"כ נשווה את עצמנו לאנשים / מצבים שאנחנו גם רוצים. זאת אומרת במקרה הזה ברור שגם כשאישה שבעלה משרת במילואים והיא משווה בינה לבין חברתה שבעלה בבית - זה לא ממקום רע או מצרות עין.

אלא מתוך מקום שהיא גם רוצה את בעלה לצידה, שהיא גם רוצה לנהל אורח חיים שגרתי ומשעמם (טוב, אולי לגבי המשעמם נשים סימן שאלה).
הרצון הוא טוב, כאמור. אבל ברגע שמחברים את הרצון הזה לכלי שנקרא "השוואה" לא תמיד התוצאה מיטיבה. זאת אומרת יש מצבים שההשוואה דווקא מחלישה, מכניסה ספק - איך אני באמת הולכת לשרוד את התקופה הקרובה? אין שום סיכוי שאעשה את זה לבד. או אפילו זורעת זלזול - היא מתלוננת שקשה לה? מה קשה לה, מה? בעלה בבית, שתגיד תודה. וברור לכולנו שלא זה ולא זה הם דרכים מיטיבות להתמודדות.

אז מה כן? במקום למגר את החושך, עלינו להגביר את האור.
עוד מלפני המלחמה ידענו כולנו עד כמה נשים זה עם מטורף ועם כוחות מופלאים ואני חושבת שמאז המלחמה זה אפילו התעצם, כל הכוחות שהיו מתחת לפני השטח פתאום הגיעו לידי ביטוי. בעיני, המלחמה לא יצרה יש מאין, היא הגבירה את מה שקיים (לטוב ולמוטב)
זאת אומרת שכאשר מגיעה מציאות כלשהי לפתחנו, בין אם כזו שיצא לנו להתמודד איתה בעבר ובין אם היא חדשה עבורנו אנחנו מגיעים עם סל הכלים וכוחות הנפש שהיו לנו עד כה.

זאת אומרת שעל המציאות, אין לנו שליטה. אבל איך להתמודד בתוך המציאות - זה לגמרי בידיים שלנו. האם המילואים עלולים ליצור קרע זוגי ומשפחתי? בהחלט. אבל עם אילו כלים נתמודד ואילו כוחות נפש ידרשו לנו עבור איחוי הקרע - זה לגמרי בידיים שלנו. ולכן חכמה עיניה בראשה - מי שתפתח את החוסן האישי, הזוגי והמשפחתי עוד הרבה לפני (בלי קשר לאסונות, באופן כללי) תוכל גם להתמודד באופן מיטיבי יותר עם כל התמודדות אחרת שתגיע.

"אי אפשר לשלוט במציאות – אבל אפשר לבחור איך להתמודד בתוכה"

לדוגמה, איריס חיים. זוכרים את ההקלטה של איריס חיים לחיילים שהרגו בשוגג את בנה? איך כולנו התפעלנו מתעצומות הנפש שלה! אני רוצה לומר לכם שמתוך שיחה איתה אחת על אחת וגם מתוך שיחות ששמעתי אותה - איריס הגיעה עוד לפני האסון עם כוחות מדהימים. כוחות שהיא בנתה במהלך כל חייה. היא גם אומרת את זה. זאת אומרת המציאות שהיא נתקלה בה הייתה חדשה עבורה אבל הכוחות שנדרשו עבורה להתמודד עם המציאות - אלו כוחות שהיו בה ויצאו אל האור.

דוגמה נוספת היא מעדויות החטופים שחזרו מהשבי. אם תשימו לב כל אחד מהחטופים, מצא את הדרך הייחודית שלו לשרוד ולהתמודד עם המציאות שנכפתה עליו. אם זו מורן סטלה ינאי שלקחה חפיסת קלפים והחליטה לשחק עם השובים ולזכות באמונם. אם זה אלמוג מאיר ג'אן שהחליט להודות בכל יום על משהו אחד. אם זו ספיר כהן שסיפרה שנתנו לה פיתה אחת עבורה והיא החליטה לא לשמור אותה לעצמה אלא לחלק לכל החבורה. אם זו אגם ברגר (אמאלה ואבאלה על הבחורה הזו!!) שהחליטה לבחור בדרך אמונה ולשמור את ה' ואת מצוותיו גם בגיא צלמוות.

כל אישה ואישה שבעלה משרת בקודש במילואים היא צאצאית של נשות מצרים והאמהות הקדושות והדם שלהן זורם גם בתוכה, לפעמים אני חושבת לעצמי - איך נשות מצרים עמדו בזה? בשעבוד, בכאבים הגדולים, באובדנים ובכל זאת שמרו על אופטימיות, הכינו כלים לגאולה, האמינו שהיא תגיע, לא איבדו תקווה, ילדו שישה בכרס אחד, התקשטו, שמרו על הגחלת. ואז מספיק מבט אחד על השאלה המדהימה הזו שקיבלתי או על נשים שאני פוגשת - ולצד הכאב והקושי שהם מנת חלקן, אין גבול להתפעלות מהכוחות ומהעוצמות.

אז במקום להשוות - הגיע הזמן שנביט אל תוכנו פנימה, אל הכוחות שבנו ונעצים את הטוב שיש בתוכו - מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך

בת-חן וייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com. להצטרפות לקבוצות הווטסאפ לנשואות צרי קשר במספר 0525445887.