לקראת כנס כיפה בנושא "האומץ לדבר על זה: פגיעות מיניות במגזר הדתי לאומי", שוחחנו עם לאה רוני חזון, מתמודדת נפש שעברה פגיעה מינית בתיכון על ידי חברתה ללימודים ומאז סובלת מפוסט טראומה מורכבת, על מנת שתספר מהניסיון שצברה כיצד להתמודד עם הפגיעה בצורה בריאה שתעזור למנוע התפתחות של פוסט טראומה.
פגיעה מינית בבית ספר, אילוסטרציה , צילום: shutterstock
איך אפשר לצאת מפגיעה מינית בלי לפתח פוסט-טראומה?
"בתפיסה שלי אי אפשר להחלים לבד, למנוע לבד פוסט-טראומה. מה שקובע זה איך שהסביבה מגיבה. כמה מאפשרים לנו באמת לדבר ולשתף ומאמינים לנו, זה ממש עושה את ההבדל", אמרה חזון והסבירה כי אין דרך נכונה לפעול לטיפול: "זה פחות תלוי באדם עצמו ויותר האם יש לו עם מי לעשות את הצעדים האלה. ברור שהצעד הראשון הוא לספר, השאלה היא האם יש לו סביבה שמאפשרת לדבר על זה. אם לא, אז אין לך למה לספר, זה יכול גם לגרום לי יותר נזק אפילו. אם הוא תספר לסביבה שלא מוכנה לשמוע, או עלולה להכפיש אותך, אז יעשה הרבה יותר נזק".
"להוציא פגיעות לאור זה הניטרול הראשון שלהם. כל עוד זה ממשיך להיות סוד - אין איך לעצור את זה". במידה והסביבה לא מוכנה לשמוע, המליצה חזון: "למצוא סביבה יותר רחוקה, להגיע לקבוצות אינטרנטיות - זה אנשים שלא חייבים באמת להיות בסביבה האמיתית שלך ולא חייבים להכיר אותך. ואתה יכול לשתף משהו שאולי הסביבה שמכירה אותך לא תהיה מוכנה לשמוע".
איזה טיפים היית נותנת למישהו שחווה פגיעה וצריך עזרה?
"קודם כול ללכת לטיפול מקצועי. יש אנשים שעברו לאיזושהי תקיפה מינית ויוכלו להמשיך בחיים בצורה שלא משנה להם את החיים, אבל אם אנחנו מזהים שזה משפיע על התפקוד שלנו, משפיע על התחושות שלנו, אז לגמרי לקבל טיפול מקצועי. חשוב שיהיה אמון בין המטופל למטפל, שזה יהיה מישהו שאני מוכן לשמוע ממנו, לקבל ממנו, כדי שזה יצליח הקשר חייב להיות קשר של אמון. ואז מביאים גם כלים מקצועיים כדי שלא יגרם יותר נזק".
על סיפורה האישי שיתפה חזון כי היא הייתה במצב נפשי לא טוב. "האנשים שיהיה קל להוציא אותם משוגעים זה האנשים שהכי באמת ייפגעו, ובמקרה שלי זה גם היה נכון, כי כמה שכלפי חוץ הייתי חזקה, ברגע האמת, כשעברתי את התקיפה המינית, לא הצלחתי לעצור אותה כי בפנים-בפנים לא היה לי חוסן".
אילוסטרציה, צילום: shutterstock
"הייתה שם המון שיפוטיות, האשמת קורבן והסתרה"
"הרגשתי שלא הכינו אותי לזה. שנעשה לי איזשהו עוול שסוג של עבדו עליי ושיקרו לי, שלא נתנו לי שום כלים לאפשרות הזאת. כל הזמן זה היה כאילו לשמור רגיעה, לשמור ייחוד, להתלבש, לנוע, וזה מה שישמור עלייך - וזה לא שומר עליי", שיתפה חזון את אכזבתה: "הרגשתי שלא רק שלא שמרו עליי לפני, אלא גם אחרי התגובה של המוסד החינוכי שבו נפגעתי, הייתה שם המון שיפוטיות, האשמת קורבן והסתרה, עשו הכל הפוך. הם היו חלק מהבעיה, ומה שמלכתחילה אפשר את הפגיעה וגרם לפוסט-טראומה להתפרץ.
"לסביבה יש תפקיד הרבה לפני שמתרחש הפגיעה. בטח ובטח לגורמים חינוכיים וגורמים רבניים, חייב שהאנשים האלה ידעו איך להגיב. כאילו לא יכול להיות שהאולפנה שלי היו לה כל כך הרבה כלים, מבחינת ערכים, אבל הם לא טרחו ללמוד איך להגיב לפגיעה מינית, כי מבחינתם אם מלמדים אותנו הלכות ייחוד, אז פתרנו את הבעיה. אבל יש כל כך הרבה מעבר לזה".
"אי אפשר ולא נכון לעבור את זה לבד"
על הדרך להחלמה בריאה מפגיעה מינית, טענה חזון: "פגיעה מינית היא פגיעה בין אישית, אז גם ההחלמה ממנה צריכה להיות דרך קשרים בין אישיים, ולכן אי אפשר ולא נכון לעבור את זה לבד. צריך לחוות איך זה כשפוגשים מישהו והוא בטוח, ומה זה גבולות בריאים. אנחנו צריכים להבין שיש לנו תפקיד כחברה. גם אם אני בעצמי לא פוגע ולא נפגע, יש לי פה חלק במה שקורה. זה לא קורה רק בין שני אנשים וזהו. אני יכולה להיות מישהי שנותנת מענה ומישהי שהיא כתובת ומישהי שמאמינה, או שאני חלק מהבעיה".
לגבי הפעולות שיש לעשות לאחר הפגיעה, הדגישה חזון כי אין נכון ולא נכון. הבחירה צריכה להיות בידי הנפגע, ותפקיד הסביבה הוא להציג בפניו את האפשרויות. חשוב להחזיר את הכוח לנפגע לאחר שהרגיש כי הוא איבד את ההחלטה על הגוף שלו בזמן הפגיעה. עוד ציינה כי צריך לתקף לו את הבחירה ולהבהיר לו כי היא בסדר לא משנה מה.