טל חיימי ז"ל יצא להילחם על ביתו בעוטף עזה בשבעה באוקטובר. במהלך הקרבות הוא נחטף ורק חודשיים לאחר מכן נודע למשפחתו כי נרצח בשבי. גופתו, כבר למעלה מ-400 ימים, עדיין מוחזקת בעזה. בחודש מאי האחרון אשתו אלה חיימי ילדה את בנם הרביעי, תינוק שלא יזכה להכיר את אביו. כעת היא משתפת אותנו למה היא הכי מתגעגעת.
"אני הכי מתגעגעת לשגרת היום-יום שלנו"
"אני הכי מתגעגעת לשגרת היום-יום שלנו", מספרת אלה חיימי, "לדבר בדרך הביתה כשאנחנו שנינו יוצאים מהעבודה, או כשאתה מגיע אחרי, לשבת במרפסת ולראות את הרכב שלך דוהר אלינו. אחר כך חלוקה למשימות השונות, קניות, הכנת ערב ומקלחות. אני מתגעגעת לריב איתך, לשתוק איתך, לראות את המסירות שלך לבית ואני מתגעגעת לגדל איתך ילדים. אני מתגעגעת לבקרים בחיים הקודמים שלנו, היית קם ומכין כריכים, כל ילד לפי גחמותיו הבלתי מתפשרות".
אלה חיימי עם הילדים והתינוק שנולד לאחר פטירת אביו צילום: אנדה יואל
"הייתי נותנת הכל לעוד ימים שגרתיים ו'משעממים' כאלה"
"אני מתארגנת ולוקח לי זמן ואתה כבר מתחיל להעיר אותם. לא משנה מה וכמה ולאיזה ילד יש בוקר קצת הפוך, 7:00 אתה יוצא. התעצבנתי והערכתי את הפעולה הזו בו זמנית. אבל הכי אהבתי את הבקרים שהיית יוצא מוקדם ואחרי שהסערה הסתיימה וכולם היו בבית הספר או בגן, היית כותב לי: איך עבר הבוקר? ככה הרגשתי שאנחנו שותפים מלאים ואנחנו חולקים יחד גם את הדאגות והמחשבות ולא רק את המשימות. היית איש של משימות, זה מה שהניע אותך, כל כך משימתי".
"היתה לנו קבוצה רק של שנינו שנקראה 'רומנטיקה בקורונה'. פתחנו אותה בימי המגפה כשהיינו עושים יום אני יום אתה בבית ורשמנו שם משימות ודברים שצריך לעשות. אחרי שחזרנו לשגרת החיים הרגילה, זו הפכה להיות קבוצה לרשימת קניות. היום כבר אין קורונה. הייתי נותנת הכל לעוד ימים שגרתיים ו'משעממים' כאלה, הגעגוע מלווה אותי בכל רגע ביום. עוד לא שבנו הביתה, אבל אנחנו צפויים לחזור ואז השגרה, שהייתה בסיס לחיינו, תבלוט בחסרונה. בחסרונך. אבל יותר מהכל אני מקווה שאתה תשוב הביתה לפנינו, להיקבר באדמת הקיבוץ שכל כך אהבת".