בסיום השיחה שלי עם גל הריס אני שואלת אותה מה הדבר הראשון שהיא תעשה כשארבל תחזור מהשבי. הריס מתרגשת כל כך, שהיא מתקשה לענות. "וואו, שתחזור כבר", היא משיבה, ואפשר לשמוע את החיוך שלה, "כנראה שאני אחבק אותה בצעקות ובכי. לא נעשה משהו מיוחד, רק לראות אותה שלמה ובריאה, בארץ ישראל, עם המשפחה והחברים, עם החופש לזוז ולעשות מה שהיא רוצה. אני חושבת שפשוט אבהה בה ואגיד - תודה לאל, תודה לאל, תודה לאל".
גל הריס וארבל יהוד חברות מאז שהן בכיתה ה', אז הכירו בחוג ריקוד משותף במועצת אשכול. יעל אפשטיין ונעמה לוי הן חלק מחבורה מלוכדת של שבע בנות מהתיכון ברעננה. עידו פלוס גדל עם התאומים גלי וזיו ברמן, ואפילו גר איתם ביחד בדירה. שלושה צעירים שחבריהם נחטפו בשבעה באוקטובר, ומאז רק דבר אחד מעניין אותם: שיחזרו כבר. שוחחתי איתם על שנה של כאב, געגוע ועל המאבק - שטרם הסתיים - לשחרורם.
ארבל יהוד לפני החטיפה (באמצע) צילום: ללא
"80% מהיום שלי זה גלי וזיו"
עידו פלוס, בן 24, לא מעוניין שהפוקוס יהיה עליו. אין לו צורך לצעוק את הכאב שלו והוא ממש לא מחפש רחמים. אבל כשאני מציעה לו להתראיין הוא משיב מיד: "אני אעשה הכל בשביל גלי וזיוי". למרות שבינו לבין התאומים מפרידות שנתיים, הם גדלו יחד בבית הילדים בכפר עזה, ומבחינתו הם אחים לכל דבר. "הם שני האנשים הכי טובים בעולם", הוא אומר כשאני מבקשת ממנו לספר לי עליהם, "הם מלאכים. אם קורה לך משהו - אליהם אתה מתקשר. וזה יכול להיות כל אדם, גם אם הם לא מכירים. הם מצחיקים, הם מספרים כל סיפור בצורה הטובה ביותר. הם הדמויות להערצה שלי".
רק שבועיים אחרי שבעה באוקטובר גילו המשפחה והחברים כי גלי וזיו ברמן חטופים. פלוס זוכר את התחושה: "שוק של החיים, וגם שמחה שיש להם תקווה לחזור בחיים". מאז, המאבק לשחרורם מעסיק את פלוס כמעט בכל שעות היממה: "80% מהיום שלי זה גלי וזיו. של כל החברים שלהם. אנחנו כל שבוע אצל המשפחה, אנחנו נואמים בכל מקום, ארגנו להם יום הולדת. כולנו במחשבה שגלי וזיו היו עושים את זה, וגם הרבה יותר, בשבילנו".
גלי (משמאל) וזיו (שני מימין) עם חברים צילום: ללא
"ראיתי את סרטון החטיפה של נעמה בסטורי באינסטגרם"
גם עבור יעל אפשטיין, חברתה של נעמה לוי שנחטפה ממוצב נחל עוז, המאבק לשחרור החטופים ממלא הרבה זמן מהשבוע. "אני מנהלת את העמוד של נעמה באינסטגרם", היא מספרת, "כל פעם צריך לחשוב איך לעורר שוב רגש, לגרום לאנשים להבין שעבר מספיק זמן ושזה לא הגיוני". למרות ההתעסקות הבלתי פוסקת, אפשטיין מודה שרוב החברות נאלצות לדבוק בשגרה. "יש תחושת אשמה", היא אומרת, "אנחנו לא משפחה, אנחנו לא יכולות להפסיק לעבוד או ללכת לצבא. אבל לא כואב לנו פחות, זאת אחת מהחברות הכי טובות שלנו ולא ראינו אותה שנה".
את סרטון החטיפה המזעזע של נעמה אפשטיין ראתה כבר באותה שבת בצהריים - בסטורי באינסטגרם. "היה כתוב תיעוד של חטיפת חיילת", היא נזכרת, "ראיתי מישהי שדומה לנעמה, היא לא עונה לנו מהבוקר, זה מכנס שאני יודעת בוודאות שיש לה. מצד שני אתה רוצה להתכחש לזה, כי אף אחת מאיתנו לא ראתה אותה במצב כזה בחיים. התלבטנו כל הלילה אם זאת נעמה, הלחצנו אחת את השנייה, הרגענו, ובבוקר שאחרי כבר הודיעו לנו שנעמה נחטפה". מאז אותה שבת ימי שישי בצהריים שמורים למפגש של כל שבע החברות והאימהות שלהן, יחד עם אמא של נעמה, שם הן מתעדכנות, פורקות ובעיקר נמצאות יחד.
"אני בקושי נפגשת עם חברים שלא מכירים את החטופים"
"בשבעה באוקטובר המילה 'נחטף' הייתה מאוד מוזרה", נזכרת הריס, שהייתה בתל אביב באותו הבוקר בו ארבל נחטפה מניר עוז. "היום אנחנו בשיח הזה שנה, אבל אז זה היה מושג חדש. לא העליתי בדעתי שחברה שלי תיחטף מהבית שלה, מהמיטה שלה, מהממ"ד". ארבל נמצאת במחשבות של הריס כל הזמן. "אני שותה בבוקר כוס קפה ואומרת תודה שאני יכולה. אני הולכת לעבודה, אני כותבת קוד, וארבל יושבת במנהרה או באיזה בית, לבד. זה פשוט הזוי. להגיד שהראש שלי כאן מאה אחוז? הוא כאן מבחינה טכנית, לעשות את העבודה וללכת הביתה. בחיים האישיים שלי הראש שלי לא במקומות אחרים. אני בקושי נפגשת עם חברים שלא מכירים את החטופים. אנשים יכולים להיות אמפתיים, אבל זאת שגרת חיים עצובה תמידית".
כשאני שואלת כל אחד מהם על הכאב האישי שלהם, שמתגמד מול הכאב של המשפחות, התשובות שלהם כמעט זהות. "כשאני לבד בבית עם בן הזוג שלי אני מרשה לעצמי להתפרק, אבל אני משתדלת שהרגעים האלה יהיו לעיתים רחוקות", היא מספרת, "הפוקוס שלי צריך להיות על ארבל, היא זאת שסובלת, ואני לא יודעת אם יש לה למי לבכות. אני לא רוצה לצעוק - תראו אותי, אני מסכנה, חברה שלי חטופה, הזעקה שלי היא שתראו את ארבל".
נעמה לוי (מאחורה) עם החברות צילום: ללא
"בקרוב אחת החברות תחגוג יום הולדת שני בלעדיה"
מתי היא הכי חסרה לך?
הריס: "כשצלע אחת מתוך קבוצה לא נמצאת, השלם לא יכול להיות שלם. ארבל היא זאת שחולמת ויש לה רעיונות, ויחד היינו משלימות אחת את השנייה. שחלק אחד חסר, זה פשוט לא שלם. אין נחת רוח, אין רגע שאפשר לנשום עמוק".
אפשטיין: "נעמה הכי חסרה בימי הולדת. היינו תמיד חוגגות יחד, והחוסר שלה הורגש. אחת מהבנות הכינה עוגה צהובה, אחת שמה לה כיסא ריק. זה מצב שלא חשבנו שנגיע אליו. תמיד אמרנו שעד יום ההולדת הבא היא תגיע, ועוד חודש הסבב מתחיל שוב - חברה שתחגוג בפעם השנייה בלי נעמה". כשהיא תחזור, מספרת אפשטיין, הן כבר מתכננות לעשות מדורה ענקית עם כל החולצות והשלטים שנושאים את פרצופה של נעמה.
פלוס: "גלי וזיוי חסרים לי כשאני נכנס לשער של הקיבוץ, בכל פעם שהאוטו מנווט לכיוון איפה שגרנו. גם כשאני מתלבש. היה לי קטע כזה ללבוש את הבגדים שלהם ואת הנעליים שלהם, סתם כי אני לא אוהב לכבס. הם קנו בגדים יפים", הוא צוחק.
נעמה לוי (שנייה משמאל) עם חברות צילום: ללא
"אנחנו מבטיחים לכם שתגיעו הביתה שלמים ובריאים"
לסיום, אני מבקשת מכל אחד מהם להעביר מסר לחברו החטוף, בתקווה שיגיע אליו. "הייתי רוצה להגיד לנעמה שאני יודעת שהיא חזקה, ושאנחנו נילחם עליה ולא נוותר עד שהיא תחזור", מבקשת אפשטיין. הריס הייתה רוצה להבטיח לארבל שזה הולך להיגמר, ולהזכיר לה שיש מי שמחכה לה כאן. "ושאני אוהבת אותה מאוד", היא ממשיכה, "ושהיא הכי יפה בעולם, ושהיא הכי חכמה בעולם, ושאני מתה כבר שהיא תחזור".
פלוס מוסיף: "אם הם שומעים אותי - שלא יחשבו לרגע לתת לאנשי זוועה האלה להוריד את רוחם. גלי, זיוי, שתדעו שאנחנו עושים הכל, אני מבטיח לכם שעוד קצת ואתם בבית, אל תאבדו תקווה לרגע. תזכרו מי אתם, ואנחנו מבטיחים לכם שאתם תגיעו הביתה שלמים ובריאים, ואנחנו נהיה שם בשבילכם. אנחנו אוהבים אתכם, וזהו".
גלי וזיו עם חברים צילום: ללא