עלו ארצה באמצע המלחמה: "ראיתי את הסרטונים- דברים שבחיים לא חשבתי שאראה"

הדבר הראשון שאמרתי לאריק קביליו כשהתחלנו לשוחח הוא: "כל היום חיכיתי לדבר איתך". מהרגע ששמעתי על משפחה שעלתה לארץ בזמן המלחמה הייתי חייבת לגלות מי האנשים המטורפים האלה, העוצמתיים האלה, שעזבו את כל מה שהם מכירים ועלו לארץ מולדתם בזמן שזו בוערת. היינו אמורים לדבר עוד קודם, אך תושבי נוף איילון - לשם עברה משפחת קביליו - הפתיעו אותם בחגיגות ומסיבות בביתם.

אריק ויהודית קביליו התגוררו בעיר סילברספרינג מרילנד, סמוך לעיר הבירה וושינגטון, במשך 25 שנים. הזוג, היא בת 49 והוא בן 50, הורים לחמישה בנים - כולם השתתפו בתכנית נעלה ועשו עלייה ארצה בעצמם, חוץ מהקטן בן ה-15. אתמול (ה') השאירו הכל מאחוריהם, והגיעו לארץ ישראל. "היינו העולים היחידים בשדה תעופה היום", צחק קביליו בתחילת השיחה. שניהם ילידי אמריקה, ההורים מישראל, אבל האהבה לארץ נשמרה מאז ומתמיד.

"החלטנו שלא מבטלים, אם אנחנו מבטלים הם מנצחים"

כמובן שהעלייה אתמול לא הייתה פתאומית, אלא תוכננה זמן רב מראש. "זה היה התאריך שלנו, והחלטנו שלא מבטלים", קביליו מצהיר בטון בטוח, "תראי, אם אנחנו מבטלים הם מנצחים", הוא מסביר לי, "אז לא יכולנו לתת להם לנצח. זו המדינה שלנו. אבא שלי ברח ממרוקו לכאן ב-1948, היה להם עושר שם והם עזבו הכל, באו בלי גרוש על התחת. עכשיו יש עוד פעם מלחמה ויש שונאים שרוצים להרוג אותנו, אנחנו לא ניתן להם. אז זה הזמן לבוא", הוא חוזר ומדגיש, "עכשיו הזמן לבוא".

משפחת קביליו בארץ ישראל צילום: באדיבות המצולמים

בשלב הזה בשיחה שלנו, קביליו חוזר לרגע שבו גילו על המלחמה. "יש לנו אפליקציה של צבע אדום, כדי לדעת מה קורה עם הילדים בארץ", הסביר לי, "שמענו שיש אזעקות, בדרך כלל זה כלום, אבל הפעם זה טיל אחרי טיל". בעודם חוגגים את שמחת תורה, החלו להגיע שמועות מהשכנים על מלחמה שפרצה בישראל. בשל פיקוח נפש, הורה רב הקהילה להדליק את הפלאפונים ואת הרדיו. "בכל שעה הגיע משהו יותר גרוע, וזה שובר את הלב".

"את יודעת מה זה לשיר ולהיות שמח עם דמעות בעיניים?"

בעוד המלחמה הולכת ומחריפה כאן, באמריקה - שם חוגגים כל חג יומיים - שמחת תורה נמשכה. "הייתה שאלה מה לעשות", מספר לי קביליו, "יש עכשיו אסון הכי גדול שהיה ליהודים שבעים שנה, אז ידענו שיש לנו החלטות לעשות. זה היה קשה. אנשים בכו, התפללנו, אמרנו תהילים. בסוף הרבי של בית הכנסת אמר: במלחמת יום הכיפורים הרבה יהודים לא ידעו מה לעשות, הרבי מלובביץ' אמר שבארץ הכי בטוח. כשרצו הרבנים בישראל לעשות תענית ציבור בזמן המלחמה, הוא אמר שאין מתאבלים בתשרי, ולכן אנחנו צריכים לרקוד ולשמוח".

כשהם שבורים, דואגים וכואבים, מילאו חברי הקהילה באמריקה את הוראת רבם. "רקדנו, זה היה קשה. רקדנו ושרנו בשמחה תורה והתפללנו אבל כל הזמן עם דמעות בעיניים. את יודעת מה זה לשיר ולהיות שמח עם דמעות בעיניים? עשינו עד כמה שיכולנו. זה רק נתן לנו עוד יותר כוח לבוא. כל אחד אמר לנו - תלכו, אל תחשבו פעמיים, ובאמת לא חשבנו פעמיים. זה המקום שלנו, זה המקום הכי בטוח בעולם".

"אנשים אומרים שאנחנו מחזקים אותם - זה הם שמחזקים אותנו"

לאורך השיחה איתו אני לא מפסיקה להקשות על אריק. מתקשה להבין את העוצמות, את הציונות, את אהבת הארץ.

אני מבינה את הרצון לעלות למרות הכל, אבל לא הייתה לכם מחשבה לפחות לחכות קצת? באמת מפחיד פה עכשיו.

"מפחיד? לכל גיבור יש פחד. גיבורים צריכים לדעת מה זה פחד ומתי לפחד, אבל לעלות מעל הפחד. להתגבר עליו, וזה מביא את הגבורה. את רואה מה עושים לאנשים. אני ראיתי את הסרטונים בעיניים שלי, דברים שבחיים לא חשבתי שאראה. אז זה מחייב אותנו עוד יותר לבוא, לשבת פה בארץ".

ממש כמוני, כל מי ששמע או פגש את משפחת קביליו, נדהם מההחלטה האמיצה. "אנחנו באים לפה ואנשים מחזקים אותנו", הוא מבקש להבהיר, "כל מי ששמעו במטוס שאנחנו עולים חדשים היום - נותנים לנו ידיים, מחבקים, אומרים לנו: אנחנו צריכים אתכם פה, צריכים חדשות טובות. אני לא יודע מה להגיד להם, אנחנו פה בגללם. בגלל הישראלים שכבר היו פה. אם אנחנו יכולים לשמח מישהו אחד, זה העבודה. ברוך השם".

אריק ויהודית קביליו צילום: באדיבות המצולמים