ב-2005 היית בשביעית (כתה יא'). הצו ראשון נפל על אחד מימי הגירוש מגוש קטיף, אם אני זוכר נכון על פינוי נווה דקלים. היו דיבורים על סירוב פקודה בואו לא נכחיש, אבל זה נשאר ברמת הדיבורים, באתי ללשכת גיוס כמו כולם.
כנער מתבגר עם להט אידאולוגי התקשיתי לבוא "נקי", אז כאקט של מחאה שמתי על כל לולאה של החגורה במכנס סרט כתום, קשרתי אחד כזה גם על הפלאפון ועל כל ריצ'רץ' בתיק. הייתי טעון, מחיתי, אבל באתי ללשכת גיוס. לשם גיוס.
אחד המגורשים צעק לחייל לבוש בשחור, "איך אתה עושה את זה? בשביל זה התגייסת?".
אני זוכר שהיו טלוויזיות בחדרי ההמתנה, לא הראו בהם סרטוני רעל של צה"ל, על המסך שידורים בלופ מהגירוש – נערות בוכות, חיילים שחורים ואטומים ודיווחים יבשים מעיתונאי על התקדמות הכוחות המפנים.
מפגיני הימין נושאים שלטים, בירושלים, נגד ראש הממשלה אריאל שרון ותוכנית ההתנתקות צילום: Photo by Flash90
ישבתי בלובי והמתנתי לתור שלי כמו כל מועמד לגיוס. ישבתי ובהיתי במסך בכאב "מה אני עלול לעשות בשירות הצבאי שלי, לאיזה משימות מחרידות השלטון עלול לשלוח אותי". הסצנה הזאת הייתה הזויה. רציתי להתגייס, הו כמה שרציתי להתגייס. חלמתי על גולני, על סיירות על שייטת 13 על מטכ"ל, התכוננתי לכל מילה בראיון האישי, אבל אפעס זה נפל על יום לא טוב. ובמרקע הטלוויזיה אחד המוחים צעק לחייל לבוש בשחור, "איך אתה עושה את זה? בשביל זה התגייסת?".
"הרגשתי טוב אחר כך, היה לי חשוב למחות אבל גם להתגייס"
טייס חיל האוויר. ארכיון. צילום: דובר צה"ל
הגיע תורי ונכנסתי ללשכה. המאבחנת, לא סתם זכתה בתואר הזה, בהתה בי כהוגן, בחנה את הכתום שאני, לקחה נשימה, התעלמה באלגנטיות והתחלנו לדבר. "אתה רוצה להתגייס?", החלטתי להשאיר את סערת הנפש בחוץ, כי אני כבר פה אז ניתן מה שיש. נשמתי, "כן ברור שאני רוצה", "לאן אתה רוצה להתגייס" היא שאלה, "טיס מעניין אותך?, זה לחסל הרבה מחבלים". "לא" עניתי, היא בהתה בי בתמיהה אז המשכתי וכמו ילד מתחכם עניתי, "אני מעדיף לראות ממש נגד מי נלחמים, ממטוס זה לא מדבר אלי". "טוב" היא ענתה ורשמה לעצמה, באמת לא רציתי להיות טייס ואם נודה על האמת לא הייתי מתאים, אז המשכנו לדסקס לא זוכר בדיוק על מה נגמר וחזרתי הביתה.
בלי "קורס טיס" הטייסים הסרבנים לא היו שווים יותר מדי ב"אזרחות"
האמת, הרגשתי טוב אחר כך, היה לי חשוב למחות אבל גם להתגייס, במבט לאחור ואחרי שאני רואה את המפגינים נגד הרפורמה אני מבין שלילד בן 17 שהייתי היה יותר הגיון והגינות מ - 37 טייסים שהחליטו שלא מתאים להם - כי אג'נדה.
3.5 שנים אחרי, ינואר 2009 אני כבר גולנצ'יק עם פז"ם של 9 חודשים בשדות של נחל עוז, מתחילים סדר תנועה לכיוון עזה, כן זו שעזבנו - מבצע עופרת יצוקה, המטרה: "לשחרר את גלעד שליט ולהחזיר את השקט לעוטף".
ההליכה הייתה די קשה המשקלים עצומים והבוץ העזתי הוא באמת בוץ – לא קלישאה. הגענו לעזה "חראת תופאח", ובלי להלאות ביותר מדי פרטים. כבר אחרי 48 שעות התפלשנו בדם של החברים מהפלוגה, את גלעד שליט לא הצלחנו להחזיר ו"מטח סיום" רקטות ליווה אותנו ביציאה החוצה אחרי הפסקת האש.
דן חלוץ ב-2003: "סרבנות פוליטית היא אבי אבות הסכנה לעם הזה"
למה אני מספר את זה? כי הטייסים. כן אותם 37 הטייסים, אלה ששלחו מכתב סרבנות, אלה שבלי יוקרתו של קורס הטיס לא היו שווים יותר מדי חברתית, והיו חיים את חייהם האפורים כמהנדסי שקר כלשהו, או בכל מתאר חיים אחר שהיה מנצל את יתרונם האיכותי.
בלי ההזדמנות המטורפת שקיבלו מהמדינה - וכן מדובר בהזדמנות, "להגן עליה". בלי מקצועם היוקרתי, הם היו כמו הרבה לוחמי רגלים או שריונרים שמחפשים חיים אחרי השחרור, ומוצאים את עצמם עם אקדח וכובע קסקט בבוטקה מעופש תמורת 36 שקל לשעה.
טייסי חיל האוויר צילום: דו"צ
אבל לא הם. הטייסים משתחררים אחרי שירות אמנם ארוך, אבל עם תואר אקדמי ומקצוע מכניסים ביותר. על הדרך הם זכו (ואין על זה תלונות, לבריאות) לנצל את השנים הטובות שלהם בפיתוח קריירה ויכולות, בעוד שחיילים אחרים היו עסוקים ב"לפתוח בגאז'", "גי'ב אל עוויאה" ובעימותים עם פעילי שמאל שמוציאים דיבתם רעה שאף מקבלת צידוק ומהודהדת בתקשורת, הטייסים לעומת זאת נהנים מפופולריות על מופע אקרובטיקה מדהים בשמי הארץ כמדי יום עצמאות.
מכתב הטייסים גרם לי להאמין שעד עכשיו הם שיקרו לעצמם ועכשיו הם משקרים לנו
נכון, אי אפשר להתעלם מהתרומה שלהם למדינת ישראל, אבל התרומה היא לא הם, אלא הכלי שהם קיבלו ביד. גם אני תרמתי, לא רק אני, עוד עשרות אלפי לוחמי רגלים ושריון תרמו, F16 לא הופך את הנטל שנשאו לכבד יותר מזה של לוחם שרץ עם M16 בסמטאות, בטח אם במקרה שלכם יש גם תמורה נאה מאוד בצד השירות בחיל האוויר.
סיום מסדר כנפים צילום: Abir Sultan/FLASH90
מכתב הטייסים גורם לי להאמין שהם שיקרו לעצמם או לנו עד עכשיו, לא רק אידאלים מנחים את המתגייסים לטיס, כאילו המילים כמו "אחרי הצבא זה יסדר אותך", או "אם כבר לשרת במשהו אז שיהיה במשהו שייתן לך תועלת לחיים", "טייס בחיל האוויר זה מעמד", לא נשמעו להם מעולם, כאילו הם לא חברים של טייסים שהמליצו להם, הכווינו אותם ודאגו להם למקום של כבוד בטייסת כי ככה זה עובד.
צריך להתייחס לטייסים סרבנים כמו לכל לובש מדים אחר שמביע דעות פוליטיות
צודקים, מקצוע הטייס הוא מקצוע מסוכן, לטוס מעבר לקווי האויב כשהמטוס שלך עמוס בטכנולוגיות שישמרו עליך – מה שלא יכול לומר מילואימניק במחסום - ולהטיל פצצות, אין ספק זה מרשים ועלול להסתיים במוות ובתסבוכת מדינית וצבאית. מלחמות זה משהו.
חשוב להזכיר, התגייסנו כדי להגן על השטח הטריטוריאלי של מדינת ישראל ועל אזרחיה, התגייסנו כדי שהבת הקטנה שלי ושלך תוכל להמשיך לרדת לגן המשחקים ולהרגיש בטוחה, התגייסנו כדי שהאמא שגרה באביבים, תוכל לתלות כביסה בחצר בלי לחשוש שיתלה אותה מחבל חיזבאללה. התגייסנו כדי שתושבי העוטף - על אף שהסכימו "לסבול" והעיקר שתהיה התנתקות – ימשיכו לחיות את החיים השלווים שהם כל כך מחפשים. זאת המטרה - כל מטרה אחרת היא שקר בנפשינו.
רצועת עזה בעופרת יצוקה, ארכיון צילום: Kobi Gideon / FLASH90
מאיפה השחץ? מאיפה החוצפה? ואיפה ההגינות הבסיסית של אותם טייסים?, ההסכם בין הצבא לאזרחים היה מאוד ברור. האם בגלל שמטריית ההגנה שהטייסים מספקים למדינה 'נחשבת יותר' אז גם דעתם הפוליטית צריכה להיות כזאת?, האם רק בגלל שהם לא טורים של אלפי חיילים, אלא קליקה קטנה שמחזיקה בהרבה כח צבאי ויכולת להתארגן במייל אחד, הופכת אותם לגורם חשוב שיתייחסו אליו בכפפות של משי, בזמן שהם מהלכים אימים על ראשם של האזרחים - במה הם שווים יותר?
אם החיים עצמם של האנשים סביבם לא באמת חשובים לך מה ערכי בטייסים הסרבנים?
היה והרפורמה תדשדש ותמרח או אפילו תעבור, והסירוב שלהם, שמתחיל כבר מעכשיו כשהם לא מתייצבים לאימונים - עוד לפני שנתנה פקודה כלשהי - יימשך. מה יעשו מגיני הארץ החשובים כל כך בעוד חודשיים? ישבו בבית זחוחים מחשיבות עצמית כשרקטות יחלו להתפוצץ על בתים של השכנים שלהם, רק כי "הפיכה משפטית"?
האם לתפוס אזרחים בסכנה - שכנים שלך - כבני ערובה לדעות שלך זה מעשה דמוקרטי? הומני? הירואי? אתם מרגישים יותר תותחים? לוחמים? איך זה עובד? אם החיים עצמם של האנשים סביבכם לא מספיק חשובים לכם מה ערכי בכם? על מי אתם עפים?
דן חלוץ: "סרבנות פוליטית היא אבי אבות הסכנה לעם הזה" צילום: Tomer Neuberg/Flash90
ונסיים בדברי המתריס הראשי, מי שהיה מפקד חיל האוויר ב-2003 ומפקד הגירוש ב-2005 הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, גם אז טייסים היו בטוחים שדעתם חשובה מאחרים וסרבו להפציץ בתי מחבלים, "אינני רואה איך אפשר לסרב מראש לפקודות שלא ניתנו. סרבנות פוליטית היא אבי אבות הסכנה לעם הזה" ברכות לטייסים הסרבנים המגנים על ארצינו, הכנסתם את העם הזה לאיזור הסכנה, זה לא אני אמרתי, זה אמר המנהיג החדש שלכם וכנראה גם מפקד של אחד מכם בעבר.