החברה הדתית סוערת בעקבות התאבדותו של חיים ולדר, מי שהיה דמות חינוכית נערצת וסופר מצליח. ביום שני האחרון התאבד ולדר בסמוך לקבר בנו לאחר שנחשפו העדויות הקשות נגדו. דובי וינרוט, חברו של ולדר, הספיד אותו בהלוויה אלא שאמש (ה') הוא פרסם פוסט ובו הוא מתחרט: "אני לא כותב פוסט. אני כותב פוסט-טראומה".
"מעולם לא שמעתי את קול השברים"
"כמו כולם, עוברת עליי טלטלה אישית קשה מאוד מאז התאבדותו של חיים ולדר. הסיפור הזה הוא מיני סרט אימה. כדור השלג התגלגל מהר מאוד. זה היה ציון דרך ומהפכה (שאני מקווה שרק התחילה) בציבור החרדי. בתוך הכדור הזה, אני מודה ומתוודה. שמעתי רק את קול התרועה ומעולם לא שמעתי את קול השברים", הוא פותח בגילוי לב.
"ב-48 שעות האחרונות, עזבתי הכול לטובת דבר אחד בלבד. אזרתי אומץ וכל מה שעשיתי הוא בשלב מאוחר (אולי מאוחר מידי – אבל לעולם לא מאוחר מידי), לשמוע את קול השברים. ואז כשאתה שומע אותם אתה מבין שלעולם לא תהיה אותו אדם לפני ואחרי".
"אתה מבין שהנפגעת בדרך כלל לא יכולה לעשות כלום?"
הוא כותב: "דובי, אתה מבין מה קורה לחיי נפגעת? ובכנות, התשובה שלי היא: לא! כלומר, אני יודע, אבל לא מפנים. לא נכנסתי לקופסא הזו (למוח ולנפש) אף פעם. בימים הללו פעם ראשונה לאחר שיחות מתמשכות גם עם פסיכולוגים בתחום אני מתחיל להכיר (כן, אני דובי בן 41, עו"ד ורו"ח מאוד מצליח אב לשלושה מתוקים – נעים להכיר)".
וממשיך: "והשאלה הבאה היא: דובי, אתה מבין שהנפגעת בדרך כלל לא יכולה לעשות כלום במצב שלה מול אדם עם כוח שמאיים עליך שאם היא תתלונן הוא יחריב את חייה ויתאבד (זה דפוס). ואני לא אעביר אתכם הליך מפרך של מטפלים שהסבירו לי שהצרה היא שברוב המקרים גם לא מאמינים להם וכו'. בטח לא צריכים אותי בשביל זה שרק מפנים את הדבר עצמו בעניין".
"הדבר הכי מסוכן בשלב הזה הוא הטפות על לא לדבר על לשון הרע"
הוא מספר כי יצר קשר עם עורך התחקיר נגד ולדר: "בשלב הזה, הרמתי גם טלפון לאהרן רבינוביץ'. האמת, פעם ראשונה. האמת היא פשוטה, כדי להתנצל בפניו. אחרי הכול, מעולם לא דיברתי איתו ואני עמדתי בלוויה (עוד ידובר) ונכנסתי בו בלשון המעטה. אמרתי לעצמי, אבל אתה עורך דין. מי כמוך יודע שמבלי לשמוע את הצד השני, אתה אפילו לא יכול להתחיל להכריע. תהיה גבר, תרים טלפון ותשמע. ואז מגיע ההפתעה הנוספת שלי בסיפור. כי את האמת, אני במקומו כנראה לא הייתי עונה לי. ואני מדבר עם כתב שמהשיחה אתו יצאתי די מופעם כי דבר ראשון הוא אומר לי: דובי, אין לי בליבי עליך. אתה הספדת חבר! דווקא אני יכול להבין את זה. אני כמובן חולק עליך בגדול וחושב שלא העברת את המסר הנכון. שפספסת את הנקודה הכי חשובה אבל לא ראיתי בזה פגיעה. הסר דאגה מליבך".
"ואז מתגלגלת שיחה עם איש שכנראה עשה דוקטורט לקול השברים ומזמין אותי לראות ממצאים שישנו את התמונה כולה ואומר לי: בא תהיה גבר. תראה את החומרים. אני לא רוצה שתאמין לי. אני רוצה שתראה. איש שאומר לי שמעולם הוא לא יוציא כתבה או תחקיר על אדם שיש נגדו מתלוננת אחת ואולי לא גם לא כמה – אלא רק אם יש כמות גדולה. והשלושה שפורסמו זה חלק מ-15 שהיה לו ולא הסכימו. ואני מבין ומפנים שהדבר הכי מסוכן בשלב הזה הוא הטפות על לא לדבר על לשון הרע מהסיבה הפשוטה: הציבור החרדי לא נותן בשלב זה מענה אחר. אין! וממילא, להפחיד בלשון הרע בנושא זה, עלול רק להחמיר את הבעיה", הוא כותב.
"אולי אוכל להיות שם לעזר גדול"
"ואני מנתח את זה ועושה חברותא ומחדד ומבין שהשלבים בבעיה המחרידה הזו שאני רק מפנים אותה חייבים להיות לפי הסדר הזה:
1. להאמין למתלונן ולמתלוננת. להאמין ולחבק כי הוא במבוכה ובמצוקה נוראית. זה עדיין לא סותר לכך שאני לא מרשיע או מכתים את הצד השני. זה אומר דגל אדום! צא ובדוק. כי אם יש תלונה אחת והיא נכונה ב-99% יש עוד. צריך למצוא אותם.
2. שיעור מוגנות אחת לחודש אולי.
3. "פורום תקנה" או פיתרון אחר שיוקם בדחיפות.
4. ו- או. רק לאחר מכן, אפשר לדבר על בעיות לשון הרע בנושא".
"כן, ואני פספסתי, פספסתי בענק. דיברתי בהספד על לשון הרע ואני תופס שזה רק מחמיר את הבעיה כאשר לא ממלאים הדרישות הקודמות. כן כן כל אחד צריך לשאול את עצמו מה המניע לתגובות או לפרסום שלו. לתקן או לרכל. ואני סבור שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן ובטח שלא עשיתי שום דבר בזדון וזה הכל שיעור ענק בשבילי. קבעתי עם כל בתי גדולי הרבנים – משני המחנות – שיחה ארוכה על הנושא. הם הזמינו אותי באופן מיוחד. אולי, אולי אוכל להיות שם לעזר גדול. אולי תצמח ישועה כלשהי משם אם מישהו יבהיר להם את הדברים בלי גינונים אלא: למען ה' תעשו משהו. אשרי המאמין!", הוא מסיים.