הימנעו ממסרים סמויים: כדי להגן על ילדיכם מפגיעה מינית צריך יותר מהצגה בגן

אל תסתפקו בתכנים שמועברים לילדים בגן ומלמדים אותם ש"הגוף שלי הוא רק שלי". מאור קפלן ורחלי פסטרנק בן שחר מסבירים איך מסרים שאנו לא שמים אליהם לב, מבלבלים את הילדים

חדשות כיפה מאור קפלן, רחלי פסטרנק בן שחר 02/08/17 12:46 י באב התשעז

הימנעו ממסרים סמויים: כדי להגן על ילדיכם מפגיעה מינית צריך יותר מהצגה בגן
ילד בוכה, צילום: shutterstock, אילוסטרציה

אם יש לכם ילד בגן, סביר להניח שהוא עבר תכנית מוגנות כלשהי. לימדו אותו ש"הגוף שלי הוא רק שלי", אולי הראו לו גם הצגה איך לשמור על גופו. אולי אפילו הוזמנתם להגיע לשיחה להורים, איך לשמור על הילד שלכם מפני פגיעות מיניות. התוכניות הללו לגמרי במקום. הסטטיסטיקה בישראל כיום היא שאחד מששה ילדים נפגע מינית. וזה נתון כואב. ועלינו לעשות כל מה שאפשר, כדי שהילדים שלנו יהיו מוגנים ככל האפשר.

אלא מה. שהתוכניות הללו מנותקות מאווירה כללית. הן מנותקות ממסרים סמויים, אחרים, שאנחנו מעבירים לילדינו. הן באות משום מקום, הן לא חלק משפה קיימת על מיניות. עד שלא נחליף אוירה, עד שלא נפנים יותר לעומק שפה רחבה יותר על מיניות,  "הגוף שלי הוא רק שלי" לא יצליח למנוע את הפגיעה. לא באמת. וזה לא רק אנחנו כהורים. זה גם שפת הגננות, שפת המטפלות. שיח על מיניות לא יכול להתמצות באזהרות. הוא חייב להיות נוכח כתדר בתקשורת. וכדאי שגם אנחנו וגם קובעי המדיניות יפנימו זאת.

אתן דוגמא למסר סמוי. בגן מסויים ערכו תכנית מוגנות. כחלק מהתוכנית מלמדים את הילדים לא לשמור סוד מאבא ואמא, לגלות להם כל דבר, אפילו אם מישהו מאיים עליהם. באותם שבועות ממש, חזר אחד הילדים מהגן הביתה, מוטרד. לא נרדם בלילה. בתשובה לשאלה "מה קרה?" הוא השיב שהוא לא יכול לענות. זה סוד. הוא הגן על סודו בתוקף. ולאחר אלפי נורות אדומות שנדלקו, וחפירות רבות, הסתבר שהם הכינו בגן מתנה להורים ליום המשפחה. הגננת אסרה עליהם לגלות להורים, כדי להפתיע אותם כמובן. אז, באותו זמן שמלמדים את הילד לא לשמור סוד להורים, מסתבר שהגננת גם מלמדת אותם לא לגלות להורים. וזה מטריד.

מסר סמוי נוסף עובר דרך היחס שלנו למגע. מצד אחד, אנחנו מלמדים את הילד שאם יש מגע שלא נעים לו, או מגע מבלבל, הוא חייב להאמין לתחושות שלו ולצעוק – לא!. לעצור את זה. אבל, במקביל, כשסבתא מחבקת אותו והוא צורח אנחנו אומרים לו "אבל סבתא אוהבת אותך!" כשסבא מנשק נשיקה רטובה ואנחנו רואים שהוא מוחק אותה אנחנו אומרים שזה לא מנומס, וכשדוד שלה מקווצץ' אותה והיא מתעצבנת אנחנו לוחשים לה אחר כך – "זה מעליב אותו". אז מה בדיוק הילדים שלנו אמורים להבין? מגע שלא נעים להם – מותר להם בכלל להשמיע קול ולהתנגד? או שאנחנו מרגילים אותם, פשוט, לסבול בשקט?

למה זה קורה לנו? במערכת החינוך, הפעם הבאה אחרי הגן שמתייחסים למיניות, מגיעה בדרך כלל בכיתות ו', סביב ההתבגרות הגופנית. וזה גם השלב הבא שאנחנו, כהורים, מתחילים להתעורר. "איך לדבר איתם?" "באיזה גיל להתחיל?" "באיזה מילים להשתמש?" "מה, ממש להסביר להם איך מגיעים ילדים לעולם?" שאלות מטרידות, מורכבות. האמת היא, שבאמת קשה לענות עליהן. אבל לא בגלל הקושי למצוא מילים. אלא בגלל, שכמעט בלתי אפשרי לייצר שיח שמתחיל רק בכיתה ו'. בכל תחום אחר בחיים אנחנו מתחילים את החינוך מגיל צעיר. להיות נדיב, לכבד הורים, להתפלל. המושגים מתחילים שם, כשהם ילדים רכים. ורק התחום הזה, איכשהו, נדחה לגיל ההתבגרות. ואיך באמת נתחיל לייצר משהו שלא היה קיים קודם? איך פתאום נמצא מילים? ואז זה נראה כמו שיחת בית קפה מביכה, או מילים רציניות ששני הצדדים רוצים שייגמרו, או במקרה הטוב, הבזק חד פעמי של קרבה וקשר.

מיניות מתחילה כבר בגיל הרך. הכרות עם הגוף. עם שמות האיברים. יחס למגע. יחס לקירבה. יחס לעונג. תפיסת המגע כחלק מאהבה. חיוביות כלפי פיזיות. כדי שבגיל ההתבגרות השיח יזרום, חייבים להתחיל כבר כשהם קטנים. הבסיס נמצא שם. הסדנאות להורים לא צריכות להתחיל בשיח על מיניות בגיל ההתבגרות. אלא בשיח על מיניות בגיל הרך.

ויותר חשוב מזה. אם בגיל הרך מדברים רק בשפה של מוגנות, של איך לשמור על עצמך. אנחנו מטביעים להם עמוק בנפש, מפגש ראשוני שלילי עם מיניות. המפגש הראשון עם העולם המיני הוא דרך זהירות. דרך פגיעה. ואת זה קשה לשנות אחר כך. אנחנו מפספסים. אנחנו מפספסים קשר בריא עם הילדים. אנחנו מפספסים להעצים את היחס לגוף שלהם. השינוי מתחיל בנו, ההורים. בשיח שלנו. סדנאות למיניות בריאה לא צריכות להתחיל בגיל ההתבגרות, אלא בגיל הרך.

אבל השינוי חייב להתרחש גם במערכת החינוך. כיום, מטפלות וגננות לא עוברות שום הכשרה בתחום של מיניות. זה הזוי, בהתחשב בעובדה שהן פוגשות מיניות גלויה לפחות כמה פעמים ביום - באוננות ילדים, במשחקים מיניים, בשיח על גוף, בגמילה. כיום הן מגיבות מהאינטואיציות שלהן, ואלה לפעמים הרסניות. הדמויות שפוגשות את ילדינו הכי הרבה, הדמויות שמקבעות יחס ראשוני לגוף, חסרות את הידע הזה. וזה לא באמת הגיוני. הגיע הזמן להכניס באופן מאסיבי הכשרות על מיניות בריאה, והתייחסות מקיפה יותר גם לפגיעות מיניות. את הנורמות צריך להשריש עמוק, לא בהשתלמות חד פעמית.

הילדים פוגשים במיניותם כל כך הרבה, וגם אנחנו. אם רק נפקח את עינינו, ונעז גם לפתוח את פינו.

 

מאור קפלן, ראש תחום מיניות במכון באר- רחלי פסטרנק בן שחר, מטפלת רגשית בילדים

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן