הווידוי הכואב של יהודה לוי: "לא חשבתי שאכתוב את זה"

השחקן יהודה לוי שיתף בפוסט אישי וחשוף במיוחד על חוויית החרם שעבר בילדותו, ועל האופן שבו היא המשיכה ללוות אותו גם שנים רבות לאחר שהסתיימה. "החרם נגמר לפני כמעט 40 שנה. הילד שעבר אותו עדיין חי בתוכי", כתב לוי. "אני עדיין סוחב איתי חרם שעברתי כילד. לא חשבתי שאכתוב את המשפט הזה".

"לא חשבתי שאכתוב את המשפט הזה"

לוי סיפר כי החרם התרחש בתקופה שבה התגורר בדרום אפריקה, לאחר שלדבריו הרגיש במשך שנים מעט זר ולא ממש מצא את מקומו. בכיתה ו' הוא הרגיש שסוף סוף השתלב בחבורה, אך במהלך מסיבת יום הולדת ילדים מהכיתה הודיעו לו שהם אינם רוצים להיות חברים שלו יותר. "אני זוכר אותם. אני זוכר את המקום. אבל בעיקר אני זוכר איך הגוף שלי, כאילו משהו בי התנתק", הוא תיאר. לדבריו, בהמשך צחקו עליו והתרחקו ממנו, בעוד הוא ניסה לשמור על פאסון ולהעמיד פנים שלא אכפת לו.

אוהבים אוכל טוב? הצטרפו עכשיו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

לדבריו, החוויה השפיעה גם על הדרך שבה התנהל מול אנשים בבגרותו. הוא סיפר כי לאחר שהחרם הסתיים הוא מצא מפלט בסרטים ובדמויות, ובהמשך הפך את היכולת "להיות זיקית" לקריירת המשחק שלו. אלא שהצלקת נשארה. "כל כך רציתי שיאהבו אותי, אבל גם כשאנשים באמת רצו להתקרב אליי לא תמיד נתתי להם", כתב. "אולי כי אם אני לא אתן לך להתקרב מספיק, גם לא תוכל לפגוע בי מספיק". לוי מוסיף כי לאורך השנים התרחק לעיתים מאנשים דווקא כשהקשר איתם הפך משמעותי: "דווקא כשמישהו נהיה קרוב וחשוב, משהו בי נבהל. כי כשמישהו חשוב לך, יש לו גם את הכוח לפגוע בך".

בהמשך הווידוי, לוי בחר שלא להציג את עצמו רק כמי שנפגע, והודה כי גם הוא פגע באחרים. "אני לא רוצה לספר את הסיפור הזה כאילו תמיד הייתי בצד הנכון. גם אני פגעתי באנשים. גם אני צחקתי לפעמים על אנשים שלא הגיע להם, גם אני השתמשתי בהומור במקום ברגישות". לאחר מכן הוא פנה לאנשים שהיו קרובים אליו והתרחק מהם ללא הסבר, וביקש את סליחתם: "אז אם אתם קוראים את זה והייתם פעם קרובים אליי ופתאום לא הבנתם לאן נעלמתי אני רוצה לבקש מכם סליחה". לדבריו, "לא תמיד התרחקתי כי לא רציתי אתכם. לפעמים התרחקתי כי הייתם חשובים לי יותר ממה שידעתי להכיל".

"הלוואי שנגדל ילדים שלא צריכים להפוך לזיקיות"

לוי סיים את הפוסט במסר לילדים ולהורים, כשהוא קישר בין החוויה האישית שלו לבין החשיבות של מניעת חרמות. "הכוח שיש לכם עכשיו הוא זמני, הכיתה הזאת תיגמר. בית הספר ייגמר, החבורה תתפזר", כתב לילדים שנמצאים בצד החזק. הוא קורא להם לא לעמוד מנגד כאשר ילד אחר מוחרם, ומדגיש: "אתם יכולים להשאיר בו פצע שיסחוב גם בגיל 47, או להיות מי ששינה לו את הסיפור. לפעמים מספיק: "בוא, שב איתנו"". להורים הוא מציע לא להסתפק בשאלה אם הילד שלהם עובר חרם, אלא לשאול גם אם יש בכיתה ילד שמוחרם ומה הילד שלהם עושה כשזה קורה. "והלוואי שנגדל ילדים שלא צריכים להפוך לזיקיות רק כדי להרגיש שמגיע להם מקום", סיכם.