סיפורו של מאבק ישראלי

21 חודשים עברו מאז הודיע אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות בנאומו בכנס הרצליה ועד לפינוי יישובי גוש קטיף באב תשס"ה. פרק זמן זה, רווי הישיבות והתכנונים, ההפגנות והעצרות, המאבקים המקומיים והארציים שהצליחו ושנכשלו, הוא המסגרת לספרו החדש של אלישיב רייכנר, "כתום המאבק".

תשעה-עשר פרקיו של הספר מתארים, שלב אחר שלב, את המאבק הציבורי נגד תוכנית ההתנתקות: אירועים כמו השרשרת האנושית, פגישות "פנים אל פנים" בבתי אזרחים, ההפגנה הגדולה בכפר מימון, העתירות לבית המשפט וההצבעות בכנסת, חסימות הכבישים ואוהל המחאה. לצד כל אלו פותח הספר צהר אל מאחורי הקלעים, אל ישיבות מטה המאבק, שיחות רבנים בכפר מימון ופגישות כאובות עם ראש הממשלה. פריסת האירועים העשירה, הנעשית בצורה סדורה וכרונולוגית, מחזירה את הקורא חמש שנים לאחור, אל אווירת המאבק הנחוש ואל הקצב המסחרר של אירועי המחאה. הקורא מתקדם ואיתו מתקדמת ה"עלילה", מציאות החיים הקשה; מהפגנה להפגנה, מקרב תקשורתי לישיבת מטה, עד הפינוי עצמו. רייכנר מיטיב לעשות סדר בתיאור הקבוצות השונות הפועלות במאבק, וכל אלה, יחד עם אינטנסיביות האירועים הארציים והכנים כל כך, מצליחים לגעת בקורא ולשאוב אותו אל אווירת המערכה.

סיפורם של האנשים הפשוטים (עטיפת הספר)

זהו סיפורה של קבוצת אזרחים, אידיאליסטיים ואוהבי המולדת, חלוציים וערכיים, המנהלים מאבק נגד החלטה דמוקרטית של שלטונם. גיבורי הספר אינם חברי כנסת או שרים, המתפקדים בו כשחקני משנה; גיבוריו הם אנשים פשוטים, אלמונים ברובם, שמות כמו רפי סרי, איילה עזרן, אבנר שמעוני, ליאור כלפה, דורון בן שלומי ואחרים. הסיפור הוא לא מתנחלים מול ממשלה, אלא סיפורו של מאבק ישראלי. הדי זעקתם הכאובה של תושבי הגוש, ישראלים מן השורה, מלווים את הקורא לאורך הספר כולו ויוצרים בקרבו הזדהות עם הנאבקים ועם מאבקם, וכאן נקודת ההצלחה של הספר.

ההחלטה לכלול בספר כמעט כל תיאור של גילויי המאבק התגלתה במהלך הקריאה כנקודת התורפה של הספר. סקירתם של מחאות קטנות ושוליות כמו מבצע הצפת סיסמאות כתומות בצאטים באינטרנט או פרוייקט צביעת מדרכות בכתום-לבן על ידי ארגון בשם "גמלאים בכתום", התגלתה כמייגעת. ההתעקשות לכלול גם את המחאות הקטנות המתוארות בלקוניות מותירה לעתים תחושה שמדובר בספר היסטוריה, המחויב לצטט בשפה יבשה מכלול אירועים מבלי להחסיר אף פרט. רצוי היה לוותר על האזכור של כמה מן המחאות השוליות, ובמקומן להרחיב בתיאורים מתוך מאחורי הקלעים של מטה המאבק, להוסיף פרטים הקשורים במחאות הגדולות והמרוכזות, או סתם לקצר את הספר וכך להופכו למעניין וקולח יותר.

לאורך כל הספר לא ניתן ולו ביטוי אחד לשאלה מהו ההיגיון שעמד מאחורי התוכנית התתנתקות, תוכנית שזכתה באותם ימים ל 57 אחוזי תמיכה בקרב הציבור. גם אם נכונה הטענה שההתנתקות נרקמה על ידי ראש הממשלה כניסיון להתחמק מחקירותיו הפליליות, הרי שהתומכים בתוכנית הציגו שיקולים שאין להמעיט בערכם: הקטנת החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית והפסקת שהות צה"ל בעזה, על כל המשתמע מכך; שלילת טיעונים בינלאומיים על אחריותה של ישראל כלפי תושבי עזה הפלסטינים ועוד. התומכים בתוכנית האמינו באמת ובתמים (ולא כי הלכו שולל אחרי שרון) שביצוע התוכנית יועיל למדינת ישראל ויחזק אותה. לא כאן המקום לומר האם הם צדקו או לא; ניתן בהחלט לחלוק עליהם, אך לא ניתן לכתוב ספר שלם המתיימר לתאר את המאבק נגד תוכנית ההתנתקות, מבלי להקדיש אפילו שתי שורות לטיעונים הביטחוניים והמדיניים שהניעו את תומכיה. התעלמות מעמדתו של הצד השני, ומנגד, התמקדות בתיאור סגירת התיקים הפליליים של שרון והקשר שלהם לתוכנית ההתנתקות, היא מעשה לא הגון.

"כתום המאבק - גוש קטיף במערכה", אלישיב רייכנר, הוצאת ידיעות אחרונות, 247 עמ