בוודאי קראתם על מאבק קשה המתנהל זמן רב בוועדה למינוי דיינים בשאלת המינוי לבית הדין הרבני האזורי ולבית הדין הרבני הגדול. המאבק כרוך גם בסבל לבעלי הדין, שכן עיכוב מינוי דיינים פוגע כמובן בתיפקוד בית הדין. ובכל זאת למה ועל מה אנו נאבקים?
הבה נלמד מהרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה ז', אה"ע ד', קכ"א) שהתיר אשה אלמנה-יבמה, שאחי בעלה המנוח סירב לתת לה חליצה וכך הפך אותה ל"עגונה". במהלך נועז, שלצורך הפשטות נקרא לו "קידושי טעות", הרב פיינשטיין שיחרר אותה וסיים את תשובתו בקביעה: "ולכן בעובדה זו היא מותרת לינשא בלא חליצה, וחבל על שלא מצאה בבוכארא שם בית דין גדול שידעו להתירה".
כאלה דיינים אני מחפשת. דיינים שיוכלו באמת לפתור מצוקות אנושיות במסגרת ההלכה.
המאבק שלי אינו על ג'ובים. הדרישה לבחור במועמד בגלל שהוא "קרוב לצלחת" מקוממת אותי.
מה שחשוב אינו הטקסטיל של הכיפה שלראש הדיין, אף לא הטקסטורה שלה; מה שחשוב הוא הטקסט שהוא יכתוב.
מבחינתי, סע' 16 ב"כללי למינוי דיינים-2013" מונה את קני המידה שלפיהם יש לבחור דיינים. הבולטים מבניהם, שהם עובדות שניתן לאשרם ואינם הערכות סובייקטיביות הניתנות לפרשנות הם:
"השכלה כללית או משפטית, ידע בשפות...תינתן עדיפות למועמד היושב בתוך עמו, המעורה בחיי החברה בישראל כגון מי ששירת בצבא הגנה לישראל או עסק בפעילות ציבורית. תינתן עדיפות למועמד שפרסם מאמרים הלכתיים או פסקי דין".
המועמדים הספציפיים שעבור מינויים אני נאבקת, הם מועמדים בעלי איכות נדירה המשלבת ידע עצום עם הבנת נפש האדם ויכולת הקשבה -- שילוב העשוי לפתור סכסוכים ובעיות בחיי המשפחה; ללא פחד לשחרר עגונות ומסורבי/ות גט; ועשויים להביא שיפור במעמד בתי הדין בציבור הרחב. ברגע נדיר זה יש בוועדה רוב העשוי להביא למינוי האנשים הנכונים. אני מבקשת מהציבור להפעיל את כחו על נבחריו כדי שלא יאלצו נציגיו להיכנע כרגיל לפוליטיקה ולאבד את ההזדמנות ההיסטורית. בתי הדין הרבניים שייכים לכולנו; הבה נפעל כולנו למינוי המועמדים הראויים, בלי כניעות ללחץ פוליטי מאף כיוון. ברגע קריטי זה חייבים לפעול באמת ובצדק.
הכותבת היא טוענת רבנית, חברת הוועדה למינוי דיינים