הסרט "הארייט: הדרך לחופש" מציף את השאלה האם בימוי נשי משפיע על הקולנוע?

האם נשים, שנוכחותן בבימוי סרטים הופכת לדומיננטית הרבה יותר מאשר בעבר, יוצרות קולנוע אחר מזה של גברים?
שאלה דומה שהעסיקה חוקרים לגבי ספרות נשית, הופכת רלוונטית עכשיו גם בתחום הקולנוע.
שני סרטים מצוינים של במאיות, האחד "פרידה" של יוצרת סינית, והשני "הארייט: הדרך לחופש" של קאסי לאמונט האפרו-אמריקאית, היוצא לאקרנים ביום חמישי השבוע, 30.1, בהפצת טוליפ אנטרטיינמנט, מצדיקים עיסוק בשאלה הזו.
שני הסרטים מבוססים על סיפור אמתי, הראשון אודות סבתא חולה. השני אודות חייה המרתקים של הארייט טאבמן, שפחה שחורה שברחה מאדוניה, ייסדה נתיב הברחה ("רכבת החופש") של מאות עבדים מאחוזות הדרום אל המדינות שביטלו את העבדות, הצטרפה לצבא הצפון בתקופת מלחמת האזרחים בארצות הברית, ופקדה על יחידת לוחמים שחורים.
טאבמן הפכה לאגדה בחייה ואחרי מותה, ולמרות זאת נוכחת מעט מדי בספרות ובקולנוע האמריקאים, עד שהגיעה לאמונט ויצרה עליה דרמה היסטורית מרשימה וכובשת. 

רגישות אנושית, העדר סצנות של אכזריות בוטה מדי או מתירנות מינית, רגישות ואמפתיה בין בני משפחה, אלה כמה מן התכונות המשותפות לשני הסרטים. האם הם גם מאפיינים של קולנוע שיוצרות נשים? אין לי תשובה. אבל שהסרט "הארייט: הדרך לחופש" ראוי לשבחים ולפרסים, ברור לגמרי.
קצת ארוך מדי אמנם (125 דקות), אבל מצטיין ברוחב יריעה, ביכולת מרשימה לצלם סצנות רבות משתתפים, במשחק מצוין של כל המשתתפים, ובמיוחד של מי שמגלמת את הארייט, בשחזור היסטורי מדויק של הבגדים, הנשקים, הבתים, ההרגלים ונופי החווה של דרום ארצות הברית במאה ה-19.

 

צילום: טוליפ אנטרטיינמנט

אם יש  פגם בסרט, שאגב מאפיין הרבה מהקולנוע האמריקאי, הוא בכך שהבמאית החליטה כנראה לא לסמוך יותר מדי על האינטליגנציה של הצופים ו"להאכיל אותם בכפית" במסר שהיא רוצה להעביר. הגיבורה שלה נואמת באוזני אדוניה לשעבר, עליו היא משתלטת בנשק, בדבר פשע השעבוד של בני האדם, על כך שכל בני האדם נולדו שווים וראויים לשוויון זכויות וכו' וכו'. הנאום הפוליטי הלוהט הזה ארוך מדי, ואולי גם מיותר, כי העלילה עצמה משדרת אותו. 

אין לי ספק שקהל השחורים בארצות הברית מתרגש בסרט "הארייט: הדרך לחופש" כפי שאנחנו התרגשנו בארץ כשהוקרן כאן "אקסודוס" של אוטו פרמינגר בכיכובו של פול ניומן בתפקיד ארי בן כנען. יתר על כן, בני המשפחה, החברים והקרובים שהארייט מצליחה להבריח צפונה רואים את עצמם כבני ישראל המשועבדים במצרים והכינוי שהם נותנים לצעירה האמיצה הוא "מוזס", משה. גם היא עצמה מרגישה שקיבלה מהאל תפקיד ושליחות לשחרר את אחיה המשועבדים. 
אחרי שהסרט מסתיים, עם סצנות של הגיבורה במדי קרב בראש יחידת לוחמים שחורה, מוקרן על המסך צילום של הארייט ההיסטורית, האישה האמיצה האמתית, ומוסיף לחוויית הצפייה. 

לא לאלימות – 

צניעות – 

התנהגות ושפה – 

ערכים –

שווה צפייה -

איכות קולנועית –

לביקורות נוספות