הפגם היחידי שמצאתי בסרט של הקולנוען הצעיר (22) לירן שטרית "בשם הבת", הוא אורכו: 40 דקות במקום שעה וחצי כצפוי. מדובר באורך שלא מאפשר לו להתקבל להקרנה רגילה בבתי הקולנוע. שמאלנים יבקרו אותו אולי על כך שהבמאי לירן שגם כתב את התסריט יחד עם סתיו שליו, לא הציג את "הצד השני", כלומר את "תסכוליו וצרותיו" של הרוצח הפלשתיני שחיסל באכזריות, בדקירות סכין נערה בת 16, בתו של גיבור העלילה. בימינו אפילו את מניעיו של הפסיכופט הרוצח ה"ג'וקר", מראה ומסביר פסיכולוגית סרט אמריקאי חדש ומדובר מאוד, "קל וחומר פלשתיני שחי תחת כיבוש", יגידו רבים מהקולנוענים הישראלים שנוהגים לאמץ באדיקות את הנרטיב של אויבינו.
אבל זו בדיוק מעלתו של "בשם הבת", הנותן ביטוי אמין, מדויק ואמפתי כל כך לכאב של הורים שכולים. גם המשחק המצוין של האב השכול דרור בר-אל (נתי רביץ) והאם השכולה (השחקנית לירית בלבן), לצד הבימוי המהודק והבשל, תורמים לצביטה בלב וללחלוחית בעין שמעוררת הצפייה. אגב, את "בשם הבת" הגישו לשופטי פרס אופיר בקטגוריה של סרטים קצרים. האם הוא התקבל וזכה בפרס? שלוש נקודות למי שעונה נכון... כמובן שלא התקבל.
לכאורה, מדובר בסרט כמעט דוקומנטרי, לפחות בחלקו הראשון. עשרות פעמים ראינו כבר סצנות פתיחה כאלה בשידורי החדשות.
אב ובת מטיילים בירושלים וניגשים לדוכן גלידות כדי להזמין גלידה. רוצח פלשתיני מגיח פתאום מאחורי הבת ונועץ שוב ושוב את סכינו בצווארה. האב כורע מעל גופתה, מתכסה בדמה, זועק ונכנס להלם. הרוצח נלכד ונכלא. כל אחד מההורים השכולים מנסה עם הזמן להתמודד עם אבלו הכבד בצורה אחרת. האם מתאמצת להמשיך בשגרת חייה.
האב לא מצליח להתגבר גם כשפוגשים אותו שנתיים אחרי. הוא מתעקש להניח צלחת וסכו"ם נוספים על השולחן בכל ארוחה, כאילו הבת המתה עומדת להגיע כל רגע. הוא מתקשה לישון ונרדם לעתים קרובות בחדרה של הבת.
וכאשר מתברר שעומדים להתבצע חילופים בין רוצחים פלשתינים האסורים בכלא הישראלי כולל רוצח הבת, וגופות של חיילים ישראלים, האב מאבד עשתונות. אחרי שהשתתף בהפגנה של הורים שכולים נגד החילופין, הוא אורב ליד ביתו של שר הביטחון, מתפרץ לעבר מכוניתו, נעצר על ידי מאבטחי השר, זועק ומתחנן שישראל לא תשחרר את הרוצחים. ברגע של ייאוש כבד הוא גם מנסה להתאבד בתלייה.
צילום: יחצ
לירן וסתיו, התסריטאים, אומרים שכל פרטי ההתנהגות האלה לקוחים מהמציאות. הם שמעו עליהם בתחקיר שקדם לעשיית הסרט כאשר פגשו הורים שכולים. השחקן נתי רביץ, שותף מלא למה שהסרט משקף, מוסיף ואומר שהציבור הכללי לא מבין מספיק שבכל פיגוע לא נהרסים רק חיי הנרצחים היהודים החפים מפשע, אלא גם משפחתם נהרסת, כפי שרואים בסרט. רביץ אומר גם שמדאיג, מצער ומכעיס שרובם המכריע של הסרטים העוסקים בסכסוך הישראלי-פלשתיני לא מזדהים עם הכאב והאובדן שלנו.
לא אעשה ספוילר ואגלה מי מציל את האב השכול מהתאבדות ומה הוא עושה כדי למנוע את שחרור רוצח בתו. יש כאן סיפור מעורר מחשבה על הגבול הדק שבין עשיית צדק לנקמה. אירוני, מטריד, מצחיק אפילו, אם לא היינו חיים בתוך המציאות המדממת של מדינת ישראל, שבפתיחת הסרט האב ובתו לובשים חולצת טריקו לבנה עם הכיתוב "דור שלם דורש שלום", וברור שהם שייכים להשקפת העולם של השמאל, לאחר מכן רואים את האב לובש חולצה ועליה הכיתוב: "רוצחים לא משחררים", ובסופו של דבר... את זה לא אגלה. לכו לצפות. כי אין ספק ש"בשם הבת" ראוי לצפייה נרחבת. אבל בפועל, יציגו אותו בבתי קולנוע שונים ברחבי הארץ בכל מקום רק פעם אחת במקומות הבאים:
קולנוע דימונה – 6.11 בשעה 20:00. סימנה מעלות – 7.11 בשעה 21:00. בית יד לבנים רעננה - 11.11 בשעה 20:00 סינמטק ירושלים- 12.11 בשעה 20:00 קולנוע שדרות – 13.11 בשעה 20:00. לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם נתי רביץ והיוצר. סינמטק ירושלים – 17.11 בשעה 20:00. קולנוע באר שבע – 18.11 בשעה 20:00. קולנוע עממי חיפה -23.11 בשעה 21:00
לא לאלימות –
צניעות –
התנהגות ושפה –
ערכים –
שווה צפייה -
איכות קולנועית –