נטע אלקיים ועמית חי כהן הם צמד יוצרים ישראליים, זוג בחיים האמיתיים, שנע על הציר של ישראל-מרוקו. כששמעתי שהם יופיעו בפסטיבל ישראל נדלקה לי בלוטת הסקרנות ובלוטת הדמיון: על פי התכניה המופע שלהם נקרא 'הילולה', וכשמדובר ביוצרים צבעוניים כמוהם, בשילוב ההפקה של פסטיבל ישראל, ציפיתי בכליון עיניים לחגיגה לה אהיה שותף.
נטע אלקיים ועמית חי כהן צילום: עידו כהן
ערפל מבצעי
אין מה לומר: התפאורה עלתה על כל דמיון. במת שרובר בתיאטרון ירושלים התרחבה, ובמקום לשבת על כסאות האולם גם הקהל ישב על הבמה בשני חצאי עיגול הפונים אחד אל השני. ניכרה ההקפדה על הפרטים הקטנים, כולל צביעת כסאות בצבע זהב להשלמת החוויה המרוקאית. עד לרגעים הללו, רגעי ההתמקמות, לא היה לאיש מהיושבים מושג מה הוא הולך לחוות. בראיון במקור ראשון, שבוע לפני העלאתו, אמרו השניים כי המופע הוא חידה מבחינתם.
גם מבחינתי הוא היה חידה: המילה הילולה מכנסת לתוכה מנעד רחב של תמונות. הרצאה בבית כנסת, מדורה בל"ג בעומר או מנגל מחוץ לציון הבאבא סאלי. בתיאור המופע נכתב כי המופע יהיה בלנד בין חפלה, מופע מוזיקלי, קברט, תיאטרון דוקומנטרי, תערוכת אמנות וח'מארה מודרנית.
חגיגה עם סימני שאלה
המופע נפתח בתמונה מהפנטת: נטע ועמית נכנסו בהליכה מדודה אל מרכז המעגל כשהם מביטים מסך ענק המציג ים רוגע. ים הוא רכיב מרכזי בחייו של מהגר: מרחב לימינלי בין זהויות, החלל שבין המוצא ליעד. אחד המיתוסים המרכזיים בישראליות הוא 'אליק הבא מן הים', הצבר הבונה את זהותו מתוך החולות, של משה שמיר בספרו על אחיו אליהו. בהמשך המופע הזוג נתן מונולוג, עלו שלוש רקדניות, חולקו מאכלים מסורתיים, ראבן אברג'יל מהפנתרים נתן גם הוא מונולוג והוקרן סרטון שסיפר על שירה ייחודית במרוקו. רשימה חלקית.
אני הרגשתי ייצוג חסר להילולה האמיתית שחוגגת את הצדיקים ואת המרוקאיות ואת הישראליות בלי סימני שאלה. בבחירה להעלות פנתר שחור לבמה במופע שנקרא הילולה יש הגזמה לא מעטה, כך גם בהחלטה להעלות לבמה להקת דראג מרוקאית. הדמות הרבנית המרכזית שקיבלה ביטוי במופע הייתה הרב חיים פינטו, שבערב המופע התקיימה ההילולה שלו, אך גם אצלו המסר שנבחר היה מסויג והעלה סימני שאלה. כנראה שזו ההילולה של אלקיים וכהן.