החרד"לים מעלים ביקורת קטלנית על הסדרה "סרוגים". גיבורי הסדרה מותחים את גבולות ההלכה, וזה עוד במקרה הטוב. אורח החיים שלהם מבטא לעתים קרובות זלזול בנורמות הלכתיות. מצדדי הסדרה טוענים שהיא בסך הכול משקפת את המציאות. פעם באו לרב מבריסק, החרדי הקיצוני מירושלים, ואמרו לו: הכול בגלל התקשורת החילונית! היא מסיתה את העם נגד התורה! הוא השיב: באותה מידה שכל המחלות הן בגלל המדחום.
אני רוצה להציג הסתייגות אחרת מהסדרה. גיבורי הסדרה הם דתיים, אך הדת נוכחת בחייהם רק בהקשר של המגבלות שהיא מטילה עליהם. התפילות הן רק פרק זמן שבו צריך לשהות בבית כנסת; על לימוד תורה אין מה לדבר. גיבורי הסדרה אינם מפיקים מהתורה כל מסר ערכי. למעשה, אפשר לומר שהם אינם חיים חיי רוח, בשום ממד שהוא. האם גם כאן הסדרה משקפת את המציאות הריאלית? אני מקווה מאוד שלא. אני מאמין שלא.
למעשה, גיבורי "סרוגים" עושים מיקור-חוץ לעולם הרוח שלהם. מדי פעם יש להם חוויות רוחניות; אך החוויות הללו תמיד קשורות בברסלבר מזוקן ותמהוני, שמגיח מן המדשאה או מן המעיין כשגיטרה לגבו. בתיאטרון היווני, כאשר המחזאי לא הצליח להתיר את סבך העלילה, הוא היה משתמש בפעלול מקובל: מכונה מיוחדת הייתה מורידה לתוך הבמה "אֵל" שירד ממרום, וזה היה מחולל נסים ומיישב תקלות עלילתיות. הטכניקה המחזאית הזו נקראת "דאוס אקס מאכינה" - האל מן המכונה. גם בסדרה "סרוגים", בכל פעם שיש צורך בתובנה רוחנית, מגיח "האל" מן המעיין, כשחיוך נצחי מאיר את פניו.
המסר הסמוי של "סרוגים" הוא שבחיים היומיומיים הנורמליים אין מקום לחיי רוח. הכיפה הסרוגה היא תג סוציולוגי בלבד. הרוחניות היא נחלתם הבלעדית של התמהונים. זהו מסר שממנו ירוו נחת הן התמהונים והן הבורגנים האדישים. אך זהו מסר הרסני: עולה ממנו שאי אפשר לקיים מתח רוחני בתוך חברה יהודית נורמלית. אי אפשר להיות מדען למדן או רואה חשבון חושב.
האם זו האמת? ברור שקשה לשמור על מתח רוחני בתוך חיי מעשה נורמליים. אבל אני מכיר לא מעט אנשים שנלחמים על כך בשיניים. אבותינו הצליחו מדורי דורות לקיים חיים רוחניים טעוני משמעות, תוך כדי עבודה לפרנסתם, בחברה אנושית נורמלית. האם לאנשים נורמליים אין תפילות מלאות רגש, פרקי לימוד משפיעים, רגעים של זיקה ישירה לאלוקים? תשובתה של היהדות היא: ודאי שיש. מ"סרוגים" עולה תשובה אחרת.
המאמר המלא עומד להתפרסם במוסף "עמדה" בעיתון "מקור ראשון"