ספר חדש של ד"ר אחינועם יעקבס, "כשהשמיים בכו", בוחן תופעה יוצאת דופן בספרות חז"ל: דרשות שבהן הקב"ה מתואר כאבל, בוכה ומתאבל על חורבן בית המקדש ועל עמו. המחברת עוברת על עשרות מדרשים מן התלמוד ומספרות האגדה ומציגה שפה תיאולוגית שיצרו חכמי ישראל בתגובה לחורבן.
במקום האל המרוחק, השותק או המעניש בלבד, מציגות הדרשות אל המצטרף לכאבם של בניו, המתאבל עמם ומבקש בעצמו נחמה. נקודת המוצא של הספר היא קריאה מחודשת של מגילת איכה - לא כעדות היסטורית בלבד לחורבן הבית הראשון, אלא כטקסט חי שחז"ל ראו בו גם תיאור של משבר דורם שלהם.
הספר עוסק בדמות הקב"ה בדרשות האבל והקינה, בתפקידם של המלאכים, בהבדלים בין מדרשי ארץ ישראל לתלמוד הבבלי, ובתמורות שחלו במסורות אלו לאורך הדורות. השאלה המרכזית שמציבה יעקבס היא כיצד יכולה אמונה להכיל שבר שאי אפשר להסבירו - ותשובתה היא שחז"ל לא ניסו להצדיק את הסבל, אלא יצרו מרחב שבו גם האל עצמו משתתף בו.
הספר מבוסס על עבודת הדוקטור של המחברת, אך נכתב מחדש לקורא הרחב. הוא משלב מחקר מדרשי ופילולוגי עם קריאה ספרותית והגותית. אירועי ה-7 באוקטובר, כותבת יעקבס, הקנו לכתיבה ממד אישי ואקטואלי, ויצרו גשר בין המקורות העתיקים לחוויות של אובדן לאומי בדורנו.
כשהשמיים בכו | אחינעם יעקבס | הוצאת קורן - מגיד | 306 ע'