פרק מספר: מבית לפרוכת

אברהם סתיו יוצא בספר חדש בשם 'מבית לפרוכת' בעקבות עבודת יום הכיפורים בפשט, בעיון ובמשמעות. קראו פר' מהספר

חדשות כיפה אברהם סתיו 14/09/14 07:44 יט באלול התשעד

עבודת יום הכיפורים - עבודה אישית או ציבורית?

בזמן שבית המקדש היה קיים, עיקר תשומת הלב ביום הכיפורים לא הייתה נתונה לתפילות הארוכות בבית הכנסת, או לווידויים המפורטים הרשומים בסידור. כל אדם מישראל שהיה מסוגל לכך היה מגיע לבית המקדש כדי לחזות בעבודת הכהן הגדול.

פרשת סדר העבודה של יום הכיפורים מופיעה בתחילת פרשת אחרי מות (ויקרא טז), והיא כוללת שלושים וארבעה פסוקים מלאים בתיאורים של פעולות שונות ומגוונות שמבצע הכהן הגדול בעזרה, בהיכל ובקודש הקדשים. והנה, בדיוק באמצע הפרשייה (פסוק יז), אחרי תיאור הזאות הדם שהיה הכהן מזה בקדש הקדשים, מופיע ציווי מיוחד במינו:

וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ.

התורה אוסרת על כל אדם, מלבד הכהן הגדול, להיות נוכח באהל מועד בשעת העבודה של כהן. איסור זה הוא יחיד במינו, ולא מצאנו בשום עבודה אחרת שהתורה תאסור על בני אדם להיות באהל מועד בשעת קיומה: לא בזמן הדלקת הנרות במנורה, לא בזמן הנחת לחם הפנים על השולחן וכן הלאה (בזמן הקטרת הקטורת דרשו חז"ל שיש לפרוש מאהל מועד, אך הם למדו זאת מתוך הפסוק הנ"ל שמתייחס לעבודת יום הכיפורים). ממילא יש לשאול: מהי משמעותו ומהו טעמו של איסור זה?

אפשרות אחת להבין את האיסור היא מתוך השוואה למעמד הר סיני, שם נאמר (שמות יט, כד):

וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ, וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם.

חובת הפרישה בהר סיני דומה לזו המתוארת בעבודת יום הכיפורים: משה ואהרן עולים אל ההר ועל העם חל איסור להתלוות אליהם. במקרה זה טעם הפרישה מפורש בתורה: "אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם". אסור לאדם שאינו ראוי לכך להיכנס למקום שבו שורה השכינה, שמא לא יעמוד בעוצמת המפגש. אפשר להבין שהוא הדין גם בעבודת יום הכיפורים: גילוי השכינה שנוצר בעבודת היום מקדש את אהל מועד בקדושת הר סיני ואוסר על כל אדם מלבד הכהן הגדול להיחשף אליו.

אמנם, מדברי הירושלמי אפשר ללמוד על תפיסה שונה לחלוטין של הציווי. הירושלמי (יומא ה, ב) מספר על שמעון הצדיק שהעיד שבכל שנה נמצא עמו בקדש הקדשים "זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים". הירושלמי מבין שמדובר במלאך, ומקשה כיצד ייתכן שמלאך נכנס עם הכהן הגדול לקדש הקדשים:

והא כתיב 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו', אפילו אותן שכתוב בהן 'ודמות פניהם פני אדם' לא יהיו באהל מועד!

הירושלמי לומד מן הפסוק שאפילו מלאכים (שנאמר עליהם "ודמות פניהם פני אדם") לא יכולים להיות באהל מועד בשעת העבודה, ומשום כך ממשיך הירושלמי ומסיק שאותו "זקן" שנכנס עם שמעון הצדיק היה הקב"ה עצמו.

כיצד אפשר להבין את האיסור על המלאכים להיכנס לאהל מועד? ההסבר שהצענו לעיל, של הסכנה בהיחשפות לגילוי שכינה, יכול להיאמר רק ביחס לבני אדם אך לא ביחס למלאכים ששרויים תדיר במחיצת השכינה!

ממילא יש לחפש הסבר אחר לציווי שהכהן הגדול יהיה לבדו בהיכל, ונראה שאפשר למצוא אותו בדברי הזוהר (אחרי מות סו:, מתורגם):

חוטאים עושים פגם למעלה, ומתעוררים דינים וגורמים להיטמאות המקדש, ונחש תקיף מתחיל להתגלות, ואז דינים מתעוררים בעולם. ובזה היום מבקש הכהן לטהר הכל... בשביל שיבוא המלך לשרות בגבירה... ויבוא להזדווג בגבירה ולעורר שמחה וברכה בעולם... ובשל כך כתוב 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו', בשעה שבא לזווג להם, ובשעה שמזדווגים המלך והגבירה, באותה שעה 'וכפר בעדו ובעד ביתו'.

הזוהר מתאר את עבודת יום הכיפורים כסיפור של מפגש אישי ואינטימי בין הכהן הגדול לקב"ה, בין ה'גבירה' ל'מלך'. מפגש אינטימי כזה לא יכול להיווצר בנוכחות זרים (מלאכים או בני אדם), ועליהם לפרוש מאהל מועד בכדי שלא לחלל את קדושת המפגש.

הלכה זו שנאמרה בעבודת הכהן הגדול יכולה להיות נכונה גם עבודת ה' של כל אדם, כפי שהבין נכדו של הבעש"ט, ר' אפרים מסדליקוב (דגל מחנה אפרים, פרשת מטות):

כשאדם רוצה לעבוד ה' באמת ובתמימות, אזי צריך לחשוב ולדמות בעצמו כאלו הוא בעצמו יחידי בעולם ולא יהיה לו שום פניה משום אדם. ועל פי זה אמרתי 'וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש' והבן.

ר' אפרים מסדליקוב מבין שהמסר העמוק של הפסוק הוא שיצירת מפגש אותנטי ועמוק עם הקב"ה כרוכה בהתנתקות מן הסביבה. האדם הוא יצור חברתי, וככזה הוא עסוק כל הזמן בשאלה כיצד החברה רואה ומעריכה אותו. העיסוק בשאלות אלו לא מאפשר לא להגיע לקשר אמתי עם הקב"ה, ולכן תנאי הכרחי לעבודת ה' הוא ההתנתקות מן החברה.

אך האם זה המסר של יום הכיפורים? שעבודת ה' היא עניין אינדיבידואלי שבו כל אדם עומד לבד מול הקב"ה בלי קשר לסביבה? בזוהר בפרשת שמיני (לז:) מפורש אחרת. הזוהר מתמודד עם שאלה פרשנית עתיקת יומין: מה היה חטאם של נדב ואביהוא? תשובתו של הזוהר היא:

כנסת ישראל לא נקשרה על ידיהם, כי בכל מקום שלא נמצאים זכר ונקבה כנסת ישראל לא שורה ביניהם כלל. משום כך הזהיר את הכהנים, שכתוב 'בזאת יבא אהרן אל הקדש' שיימצא זכר ונקבה. ועל כן לא יבוא הכהן אל הקדש עד שיינשא, בשביל שישתתף בקשר של כנסת ישראל.

נדב ואביהוא הבינו שהמפגש עם הקב"ה צריך להיות מפגש אישי ואינטימי, ולכן הגיעו אליו כאנשים נפרדים, שאינם נמצאים במערכת זוגית של נישואין. אך משום שהגיעו אל המפגש באופן כזה, "כנסת ישראל לא נקשרה על ידיהם". כאשר עבודת ה' היא רק עניין אישי, בסופו של דבר היא מכלה את עצמה ולא מרוממת את האדם או את העולם. וכך כתב גם ר' אפרים מסדליקוב (דגל מחנה אפרים, פרשת שלח):

האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך שיהיה לו ב' בחינות: א' יחוד המעשה דהיינו כאילו רק הוא לבדו בעולם... ויש עוד בחינה אחרת לעובד ה' שצריך לכלול עצמו עם כל הנבראים משלשול קטן עד ראם אשר בלבנון... וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו.

עבודת ה' אמתית כוללת שתי בחינות, קצת סותרות. האדם צריך מצד אחד להתנתק מהשפעות חיצוניות ולהגיע לקשר פנימי ואותנטי עם הקב"ה, ומאידך הוא חייב להיות קשוב לצרכים ולקולות העולים מן הבריאה כולה ולנסות להביא אותם אל המפגש עם הקב"ה. כך גם הכהן הגדול חייב מצד אחד לפרוש מביתו שבוע לפני יום הכיפורים ולהתבודד עם הקב"ה בלבד בקדש הקדשים, ומצד שני להרגיש חיבור עמוק לכל אדם מישראל בכדי שיוכל להתפלל על צרכיו ולכפר על חטאיו.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן