ביקורת ספר: על תלמוד תורה של נשים

ספרה עב-הכרס החדש של חנה קהת "משהפכה התורה לתלמוד תורה: תמורות באידאה של תלמוד תורה בעידן המודרני" נחלק לשניים. חלקו הראשי מתמקד בתלמוד תורה בחוגים שונים; בזרם הליטאי-מתנגדי, בציונות הדתית ובתנועת החסידות, ואילו הנספח מתייחד לנושא של "תלמוד תורה של נשים - אידאה ומשמעות". החלק הראשי מיוסד על עבודת הדוקטורט "תמורות באידיאה של 'תלמוד תורה' בהגות היהודית בעידן המודרני" שהוגשה בשנת תשס"ה, ושעברה הרחבה בספר הנוכחי. לעומתו, הנספח, המקיף קרוב למאה עמודים, מתבסס על פרסום בעל כותר זהה, שיצא לאור בשנת תשס"ט (2008) מטעם המרכז לחקר האשה ביהדות באוניברסיטת בר-אילן.

אין ספק שחלקו הראשי של הספר - הושקע בו עמל מרובה, אולם מעייננו במאמר הנוכחי נתון לסקירת הנספח. ההידרשות לנספח כיחידה עצמאית מתקבלת מהחיבור גופו; יש לו תוכן עניינים נפרד ובסופו ביבליוגרפיה השייכת לו, ויש בכך חריגה מהדרך הנהוגה והמקובלת. ניכר אף פער בין החומר בחלק העיקרי לבין הנספח, שכן הנספח דן בנושא בתמציתיות לעומת החומר הקיים.

מתברר גם שהנספח לא עבר התאמה ועדכון ראויים לקראת הפרסום הנוכחי, ואפשר להצביע על דוגמה צורמת (עמ' 708), שבה קהת מפנה לדוקטורט שלה (עמ' 132-153), למרות שחומר זה מצוי בספר החדש (עמ' 237-269).

חלקו הראשון של הנספח מתייחד לדיון בגישות בספרות חז"ל כלפי תלמוד תורה לנשים, וקהת מבחינה בשלוש קטגוריות בנושא; חכמים האוסרים, המתירים והמחייבים. לאחר מכן היא מנתחת את השתקפותן של גישות אלה אצל פוסקים בעידן המודרני, אולם אינה עושה שימוש במכלול החומר הקיים. החומר בו היא מסתייעת אינו מעור אחד, והיא מרבה להאריך בדעותיהם של מי שאוסרים לימוד תורה לנשים. כך היא מקדישה מקום נרחב לדיון בהשקפתו של האדמו"ר מקלויזנבורג, אולם מייחדת מקום מצומצם יותר לדעותיהם של הרבנים המתירים, ונמנעת מלהתייחס לכמות נכבדה של פוסקים, לרבות פוסקים בעת החדשה, המתירים תלמוד תורה לנשים.

קהת גם אינה מסתייעת במלוא חומר המחקר המצוי בנושא, ובכלל זה בספרו החשוב של ד"ר אילן פוקס באנגלית משנת 2014 בנושא היחס לחינוך נשים ותלמוד תורה של נשים בתקופה המודרנית, חיבור המיוסד על עבודת הדוקטורט שכתב באוניברסיטת בר-אילן. ד"ר מיכאל הלינגר הקדיש תזה משמעותית לנושא "תלמוד תורה של נשים לאור המקורות", והיא אינה מוזכרת. כותבת שורות אלה פרסמה מתוך כתב יד תשובה בעלת עניין של הרב יצחק נסים בדבר נשים ותלמוד תורה, ואין התייחסות אליה. קהת מזכירה את המהדורה הראשונה של ספרן של אומנסקי ואשטון על רוחניות יהודית נשית, למרות שהמהדורה השנייה המורחבת יצאה לאור בשנת 2009.

(צילום: כריכת הספר)

בהמשך מייחדת קהת מקום לארבעה דמויות נשים למדניות ולהתייחסותן העצמית לנושא של לימוד תורה לנשים, ועיקר ענייננו מופנה ליחידת משנה זו, שיש בה נקודות תורפה. בראש היחידה מציינת קהת בהערת שוליים בתמציתיות מירבית שלאורך הדורות היו נשים אחדות שלגביהן ישנן עדויות שלמדו תורה, אולם היא אינה מביאה מראה מקום ביבליוגרפי כלשהו.

הדמות הראשונה שקהת מעלה היא אסנת ברזאני, בתו של רבי שמואל ברזאני. היא מסתמכת בצורה ראשית על ספרו של אברהם בן-יעקב, קהילות יהודי כורדיסתאן (כצ"ל - ולא כורדיסטאן), שמהדורתו השנייה הכוללת אף חלק של "הוספות ומילואים", יצאה לאור בתשמ"א. קהת מתייחסת לאסנת כ"אשתו של ר' יעקב בן יהודה המזרחי", למרות שבמכלול ההידרשויות לדמות זו, לרבות בספרו של בן-יעקב, משפחת בעלה הינה "מזרחי". בנוסף, במאמר נרחב על רבי שמואל ברזאני שפורסם בידי פרופ' מאיר בניהו בשנת תשכ"ה בכתב העת ספונות, הוא הראה בצורה משכנעת שבעלה היה רבי יעקב ב"ר אברהם מזרחי, בן אחותו של רבי שמואל ברזאני. זיהוי בעלה של אסנת עם רבי יעקב ב"ר יהודה מסתמך על פענוח שנעשה בידי פרופ' יעקב מאן, שפרסם לראשונה את התעודות הנוגעות לרבי שמואל ולאסנת, אולם בניהו כבר ציין שמאן שגה בפענוח השם.

קהת מצטטת שני קטעים מהאיגרת שהפנתה אסנת לקהילת עמידיה. הקטע הראשון הנטול מראש האיגרת מובא בשורות שירה, אולם מתברר שאין מדובר בקטע רציף. הקטע האחר הוא מהמשך האיגרת ומופיע בשורות פרוזה, אולם קהת מתייחסת בטעות למובאות כנטולות כל אחת מאיגרת אחרת. מתברר שקהת נטלה את שני הקטעים כצורתם וכלשונם ממאמרו של פרופ' אליעזר בשן "התמורות במעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודיה במזרח התיכון" שראה אור בקובץ "משפחות בית ישראל" בשנת תשל"ו, למרות שהזכירה כמקור הקטע הראשון את חיבורו של בן-יעקב. בשן עצמו נטל את דבריו מבן-יעקב (עמ' 164-165), בו תבנית האיגרת כולה מובאת בשורות שירה, הוציא את הניקוד, שינה את הצורה הגרפית של הקטע הראשון, וקהת בעקבותיו. מכל מקום, בשן מתייחס לקטעים הללו כנטולים מאותה האיגרת, ואילו קהת סברה בלא ביסוס שמדובר בקטעים מאיגרות שונות.

המחקר העדכני ביותר על אסנת ברזאני נכתב בידי פרופ' רינה מלמד וד"ר אורי מלמד במאמרם "הרבנית אסנת: ראש הישיבה בכורדיסתאן", שהתפרסם בשנת תש"ס בכתב העת פעמים. אף הם אימצו את זיהוי בעלה עם רבי יעקב ב"ר אברהם, אולם קהת מזכירה את מאמרם בהערה בלבד. במאמר זה פורסמה איגרת נוספת של אסנת, ובה רמיזות רבות למקורות. אף ממנה ניתן ללמוד לגבי למדנותה, אולם קהת אינה עושה בה שימוש. החומר על אסנת מובא אצל קהת בתמציתיות, ושיקופה אינו זוכה למיצוי הראוי. קהת אף לא ציינה שהיו נשים שקדמו לאסנת שעמדו בראש ישיבה, כגון מרים, בתו של הרב שלמה שפירא, שתפסה ישיבה שנים אחדות ולימדה הלכה לפני קבוצת בחורים מופלגים בשבתה מאחורי וילון.

הדמות הלמדנית השנייה שקהת מזכירה היא גליקל האמל. קהת מעלה את קורות חייה במשפטים אחדים, מזכירה שהייתה למדנית, ומביאה כהדגמה קטע מתוך כתביה בו היא מציינת שיש לנו את התורה הקדושה שבאמצעותה אנו יכולים להבין ולהשיג את מה שיכול להביאנו לחיי העולם הבא. קהת אינה דנה במידת למדנותה של גליקל כפי שעולה מזיכרונותיה. היא מצטטת את שתי המובאות מגליקל ממהדורת א"ז רבינוביץ שיצאה לאור בשנת תרפ"ט, ומציינת בהערה את מהדורתה של פרופ' חוה טורניאנסקי, "גליקל: זיכרונות 1691-1719", שנדפס בשנת תשס"ו. אולם היא אינה מצטטת מחיבור מדעי זה, שנוסחיו משופרים בהשוואה לשאר המהדורות וכן סדר החומר בו שונה, ולעניינים הללו נגיעה לשני הקטעים המצוטטים. קהת גםמסרה מספרי עמודים בלתי נכונים של המובאות.

חשוב לציין שטורניאנסקי בחנה את מידת למדנותה של גליקל על פי לשון כתיבתה, שהיא יידיש מערבית עשירה ביותר במילים וביטויים עבריים ובמובאות מן המקורות. היא הגיעה למסקנה שידיעת העברית שלה מושרשת בלשון הדיבור היידיש שבפיה ורוב המובאות העבריות בחיבורה, בעיקר פסוקים ומאמרי חז"ל, היו חלק בלתי נפרד מהיידיש המדוברת (מבוא, עמ' לד-לה). כך שאין להשקיף על גליקל כאישה למדנית של ממש, ומבחינה זו דמותה יוצאת דופן בהשוואה לשאר הנשים שקהת מעלה על נס.

הדמות הלמדנית השלישית שקהת מזכירה היא המשוררת היהודייה מאיטליה רחל מורפורגו. בקטע הפותח היא מציינת קצרות את דבר למדנותה, ובהערת שוליים מביאה קטע בעניין לימודה תלמוד בנערותיה עם מורים פרטיים, מתוך הביוגרפיה של הרב חיים קסטיליוני. היא מצטטת מתוך המהדורה השנייה של כתביה "עוגב רחל", שהתפרסמה בתל אביב בשנת תש"ג. אולם זו מהדורה מעובדת וחלו בה שינויים שונים בהשוואה למהדורה הראשונה, שראתה אור בשנת תר"ן (1890). בעיקרו של דבר קהת מזכירה קטעים משיריה שיש בהם מחאה כנגד תפקידה המסורתי של האישה. היא נשענת על הקובץ "קול עלמה עברייה: כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה" בעריכת פרופ' טובה כהן ופרופ' שמואל פיינר, שיצא לאור בתל אביב בשנת 2006, אולם אינה מפנה לספרות נוספת על מורפורגו, כגון ספרה באנגלית של פרופ' וונדי זירלר.

הדמות הלמדנית הרביעית שקהת מזכירה היא ריינא בתיה ברלין, ומובאים בעיקרו של דבר שני קטעים על אודותיה מתוך "מקור ברוך", זיכרונותיו של אחיינה הרב ברוך הלוי אפשטיין. קהת מזכירה מאמר מוקדם של ד"ר ברנדה בקון, אולם מאז פרסמה מאמרים אחדים משמעותיים יותר, וכן קיימת ספרות נוספת בנושא, אולם כל זה לא נזכר והחומר לא עודכן.

והנה, דמות נוספת שאפשר היה לאזכר בין הנשים הלמדניות היא הרבנית שרה רבקה רחל לאה הורוביץ, מחברת "תחינת אמהות". רבנית זו חיברה הקדמה למדנית עברית לתחינה, שיצאה לאור במהדורה מוערת בידי פרופ' משה רוסמן. במהלך ההקדמה העלתה את הטיעון כי אין זה אמנם שכיח שאישה תעסוק בסברא, בעניינים הלכתיים, אולם כתר תורה מונח, וכל הרוצה לבוא וליטול אותו יכול לעשות כן.

בדברינו אלה סקרנו סקירה ביקורתית את החלק בספרה של חנה קהת המוקדש לתלמוד תורה של נשים. לצד העבודה המרובה שהוקדשה לחלק העיקרי שלא נסקר במסגרת זו, חיוני גם להיות מודעים לבעייתיות המצויה בחומר שזכה כאן להידרשות.