רבנו הרב צבי-יהודה זצ"ל נהג להמליץ לתלמידיו להתעמק בספרי הדרשות-על התורה של גדולי ישראל. כי דווקא בספרים הללו, העוסקים בטקסטים הראשוניים ביותר, נוצר מפגש ישיר בין תורת-ה' לאדם ולעולמו הרוחני.
יותר מאשר בפסיקה ההלכתית הכבולה כמעט-לחלוטין לשרשרת הדורות הקודמים, התורה שבכתב היא אוצר אינסופי של סודות המחכים להתגלות ורמזים המצפים לפענוח.
שני ספרים שיצאו ממש לאחרונה מבקשים להפגיש את התורה עם מרחבים חדשים, להכניס אותה לכלים חדשים שלא התקיימו בעבר: 'תורה של הנפש', מאת הרב אילעאי עופרן (הוצאת ידיעות), מבקש לקרוא מחדש את סיפורי התורה במשקפיים רגישות של רב-ופסיכולוג; ו-'מלך ולא מלך' של אליעזר היון (הוצאת אלומות) מציע ניתוח של ספרי 'נביאים ראשונים' בעיניים חדות של עיתונאי וסוציולוג.
ההבדל המהותי בין פירושים שונים איננו בתשובות שאותן הם מספקים, אלא בשאלות שאותן הם שואלים. כשחז"ל עוסקים, למשל, בשאלה כיצד אכלו אחי יוסף מן ה'הכשר' של המשנה למלך פרעה, הרי שבלי קשר לתשובה שייתנו, הם העבירו את הדיון למרחב מסוים, במקרה הזה - המרחב ההלכתי, ושיוו לסיפור כולו אופי חדש.
כאשר היון שואל בספרו לאן נעלמו רשויות-החוק כשאחי-יפתח גרשו אותו מבית-אביו, או מפני מה ביקשה תמר להינשא לאמנון לאחר שאנס אותה ופגע בה כל-כך, הוא מעביר את הדיון למרחבים סוציולוגיים ונפשיים שמזמינים כלים אחרים של פרשנות. וכאשר הרב עופרן תוהה אם אברהם אבינו נסע לארץ כנען מתוך מניע אידאולוגי המתגלם בדבר ה' או מתוך צורך פסיכולוגי להמשיך את מסעו של תרח, הוא פותח פתח לנקודת מבט אחרת על כל האירוע.
כל ספר שמבקש לקרוא את התורה בעיניים חדשות, מסתכן בדרשנות-יתר או אנכרוניזם. הסופר עשוי בקלות לכפות את תבניות החשיבה שלו על הטקסט. אך שני הספרים הללו הולכים בדרך אחרת, של הקשבה רגישה ומדויקת למילים ולרצף האירועים. דווקא מתוך מודעות לכלים החדשים שהם מביאים עמם, מנסים הכותבים לתת לנימות חבויות להישמע.
הפסיכולוגיה והסוציולוגיה אינן עומדות במוקד הדיון, אלא משמשות כלים שמחדדים אבחנות וממשיגים אותן. כאשר היון מתאר את שיטות הפעולה של אבשלום בעזרת מושגים מן הפסיכולוגיה החברתית של צ'יאלדיני, אנחנו יכולים לראות איך הרעיון הבסיסי אכן נמצא שם. וכאשר הרב עופרן משווה את הקשר בין עם ישראל לקב"ה לתהליך הספרציה-אינדיבידואציה של מאהלר, אנו מרגישים שהוא מחדד ומבהיר נקודה שכבר חשנו בה בעצמנו רק שלא היו לנו מילים עבורה.
ואם מדברים על מילים, אחד הקטעים היפים ביותר של הרב עופרן הוא זה שעוסק במילים שבהן משתמש המקרא לתיאור ההיבטים המיניים של החיים, ובמשמעות הטראגית של הזניחה שלהן בעברית המודרנית.
כל אחד מן הספרים נושא עמו ברכה ייחודית משל עצמו, ועוול הוא לדון בשניהם בפונדק אחד. אך נדמה לי שחשוב לשים לב, ולקדם, את המגמה ולתנועה הפרשנית המשותפת לשניהם, של דמויות רחבות אופקים ויראות שמיים שלוקחות את התורה למקומות חדשים ומקיימות את ציווי הנביא: "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי".