אודה על האמת- אני חובבת יותר ספרים בהם הגיבור עורך מסע אל עצמו, מסע אל תוך נפשו, מאשר ספרים שמלאים בפרטים חיצוניים אך למעשה לא מספרים על העיקר שום דבר. ומהו עיקר? בוודאי יש פנים רבות לדבר, אך בעיניי העיקר הוא התגלית שמגלה הגיבור באישיותו רבת הפנים, תגלית מובילה אותו בסופו של הדבר לשיא המסע שלו בחייו, שיא שיכול להיות נהדר או מביש, אך בכל זאת- שיא הקיום שלו כאדם.
ואולי זוהי הלקות הגדולה של הספר "חלומותיהם החדשים"- ספרו החדש של חיים באר. הספר אמנם מתאווה להיות ספר "מסע", אך הוא למעשה חסר את המסע עצמו- המסע אל ה"תוך", אל הפנים, אל הנפש והרגש, והעלילה למעשה נשארת תמיד במעטפת החיצון. המסע פה מתבטא בנדודים בין ארצות, בגילוי עוד ועוד פרטים החושפים את עברו של הגיבור- אבל אין שום אמירה פנימית, אין שום "גילוי", אותו גילוי שמגלה הגיבור על עצמו ושמוביל להתרוממות רוח בספר שיש בו תובנה מחודשת על החיים.
ואולי זו דרישה מוגזמת מספר שרוצה להקיף כל כך הרבה. ספר שרוצה לאגור בתוכו מקורות היסטוריים, מדיניים ותרבותיים מתקופות שונות ומתרבויות זרות ולכלול גם אהבה אנושית בנשימה אחת. יכול להיות שהעומס יתר של מעטפת החיצון על העלילה גרם לכך שהכובד ייפול על אותה מעטפת חיצון בלבד, בלי שעיקר הכובד (שהוא החלק המשמעותי בעיניי) יהיה על הגיבור עצמו, על הרהוריו והלך מחשבותיו ועל הרגשתו הפנימית.
"חלומותיהם החדשים" הוא למעשה ספר ארספואטי- הוא מספר על תהליך הכתיבה של סופר מתחיל בשלביו הראשונים- סופר בשם גדעון שורק, סוכן מוסד לשעבר.
לשורק כבר יש נקודת פתיחה- הוא רוצה לכתוב על היישוב היהודי בארץ בתקופת המערכה באל- עלמיין, וכבר יש לו פתיחה מהוססת לעלילה מדומיינת בראשו. לכאורה נושא שנשמע קצר ומעניין ואפילו מבטיח- אך גדעון שורק, שלא התנסה מעולם בכתיבת ספר, חוטא בחטא אחד- חטא הבלבול והפיזור. במקום עמוד שדרה עלילתי מוצק הוא מתפזר לכיוונים שונים ומשונים, צבאיים בעיקר, שלא מותירים לו איזו אחיזה של ממש בקו עלילתי רציף, דבר שהוא כה עיקרי והכרחי בשלבי בניית הרומן.
אך אל דאגה- גדעון לא לבד. מצטרפת אליו אלמה ובר, בחורה גרושה כבת 40, שבאמתחתה כבר רומן אחד מצליח ושבמקצועה היא מנחה סדנאות כתיבה בדיוק לסופרים מתחילים כמוהו.
הרומן בין גדעון, שכבר חצה את העשור השביעי לחייו, ובין אלמה הצעירה ממנו ב-30 שנה, לא מאחר לבוא. מפגישה לפגישה הם מתאהבים זה בזו ומוצאים נחמה האחד בזרועות השני.
אלמה תפקידה להיות האישה הקלילה שמתייחסת גם לדברים הכבדים בהומור, ואלו גדעון תפקידו להיות איש המוסד השקול וההגיוני. הם לכאורה משלימים זה את זו, אך נראה שמערכת היחסים הורדרדה הזו לקוחה מסרט אמריקאי יותר מאשר מהמציאות עצמה.
כאמור, סיפור האהבה הזה מתרחש בד בבד עם כתיבת הרומן שאותו מתקשה גדעון לכתוב. כדי ל"עוררו" לנביעה חופשית יותר שולחת אותו אלמה למסע חיפושים בעברו, בתקווה שמציאת פרטים על אודות אמו שעזבתו בילדותו- יניעו אותו למצוא את "הליבה הפנימית"- זו ליבת הסיפור והגורם המניע והמחולל את היצירה.
גדעון אכן פוצח במסע סביב עברו, ומסעו מוביל אותו לכפר צ'רקסי עתיק בצפון, למשרדי ביון באנגליה ולרחובות נשכחים בגרמניה. שפע המקומות והפרטים שאמורים להעשיר את הסיפור- דווקא באים כאן לרעתו. לאנשים שלא מכירים את רחובות ברלין ואת המעדנים שמצויים שם- ידיעת פרטים אלו מהווה מידע סתמי ועקר שלא נכנס גם למדור האחרון בירכתי התודעה.
לרגעים, במהלך הקריאה, עצרתי את עצמי לשאול- בשביל מה צורך בכל זה? בשביל מה הצורך בכל הפרטים הללו? במינון הנכון- מותר ואף אפשר (ואולי גם רצוי) להשתמש בידע הרב של הסופר כאיש העולם הגדול, אך במינון מוגזם של אלפי פרטים חדשים בעמוד אחד- האין זה מיותר ומתיש? האם המחבר לא ידע על כך קודם, בכותבו את ספרו?
כיוון שחיים באר לא היה לידי לא יכולתי לשאלו. נפלאה ממני בחירה זו שעשה.
נחזור לעלילה- בסופו של דבר, לאחר שגדעון מסים את המסע הארוך שלו על חקר עברו, עבר שקשור בעזיבתה של אמו (שאף היא עבדה בשליחות המוסד), הוא מניח את כובע המחפש והנודד וסוף כל סוף מתחיל בכתיבת הרומן החדש.
אלא שאז- אפילו ידידותה ומסירותה של אלמה לא עוזרת לו. גדעון נתקף במה שנקרא "חסימה יצירתית" וכל מעייניו מסתתמים. הוא אינו יודע מהיכן להתחיל את הסיפור והרעיונות התמוהים שצצים בראשו רצים ללא כיוון.
חזרנו אל נקודת ההתחלה- אל נקודת הנביעה הפנימית שאותה השתדלה אלמה להנביע בנפשו (וכנראה ללא הצלחה). או אז היא מתקשרת אליו ומייעצת לו עצה מדהימה ובלתי שגרתית-
"אז תכתוב עלינו".
וכשגדעון שואל אותה "מה לכתוב?"
היא עונה לו: "תכתוב דברים פשוטים, לא מחוכמים, תכתוב על מה שהיה ומה שיהיה, תכתוב כמו שאתה מדבר, תישאר באותם הבגדים, הג'ינס הישנים, הסוודר שהתרפט, החולצה שהצווארון שלה השתפשף מרוב כביסות.." (עמ' 435).
עצה זו מתבררת כעצת פלא- בזכותה גדעון מצליח באמת לכתוב. ולא עוד אלא שכתיבתו כנובעת מעצמה, חופשית וחופשייה, בלי עזרים חיצוניים ובלי טריגרים מקדימים, אלא פשוט- מעצמה.
ובכן, נשאלת השאלה ההכרחית והחשובה- מדוע המחבר לא השתמש בעצה פשוטה זו כלפי עצמו? מדוע לא כתב באר רומן פשוט, לא מחוכם, שיש בו סיפור אהבה נינוח וחמים ללא התחכמויות והתפלפלויות מיותרות?
מדוע לא נשאר עם הג'ינס הישנים והפשוטים, עם החולצה המרופטת והמוכתמת וכתב לנו רומן עם ניחוח תרבותי אמנם, אך ללא סיבוכים ומכשולים מיותרים?
את זאת לא נדע. התשובה היא רק לו.