זה כמעט חודש הדיסק החדש של אביתר בנאי מתנגן סביבי, מלווה אותי הלוך וחזור אל ביתי, בשעות הבוקר מגרד את קורי השינה ובשעות הערב מלווה את המחשבות של סיכום היום. כבר כמעט חודש שאני רוצה לכתוב על הדיסק של אביתר בנאי משהו ואני לא ממש יודע מה לכתוב. מה הדיסק הזה בעצם? ישראלי? יהודי? דתי? חילוני? נוגה? קצבי? אחר? הרמוני? מייאש?
כמו במבחן אמריקאי לא ממש מוצלח, נראה כי במקרה הזה כל התשובות נכונות. יותר מהכל הצליח בנאי ליצור ב-"יפה כלבנה" יצירה מורכבת, רבת רבדים; כזו שמשלבת בין ילדותו שלו ("גנב") לילדיו הצעירים ("ילדים"), בין החילוניות של תל-אביב ("תל-אביב") לבין החוויה הדתית העמוקה ("שלוש תנועות"), בין השבריריות של החיים ("שביר", "גל") לבין הביטחון והעבודה על המידות ("עד"), בין החיים על הבמה לבין המשפחה שהקים עם אשתו רות (I love you). אבל לצד כל זאת אביתר בנאי הוא עצמו, הוא לא דומה לאף אחד ויש לו אמת צורבת שחורכת את האוזן ברכות וחודרת אל תוך היום-יום של מי שרק מוכן לשמוע.
נדמה כי כל אחד יוכל למצוא ב-"יפה כלבנה" את מה שהוא מחפש. אלו שמבקשים לזהות את עקבות העבר של בנאי ומתגעגעים לאביתר הקודם, שלפני "לילה כיום יאיר", יוכלו למצוא אותו גם באווירה הלירית וגם בהתמקדות ביום-יום על פרוטותיו הקטנות, על החרדות והשמחות המלוות אותו. אלו שיחפשו את עקבותיה של היהדות והחזרה בתושבה ימצאו אותה בשילובם הרב-משמעי של מילותיה החזקות של רות המואביה הנשמעות באחת ונותרות להדהד, באזכורים המקראיים המוטמעים בתוך השירים ומעמיקים אותם ובאלמנטים של הניגון החסידי במנגינה.
מה טיב האמת הזאת שנשפכת מתוך מילותיו וקולו של אביתר בנאי? מה הוא מבקש לספר לנו על עצמו? מה הוא מבקש לספר לנו עלינו? אני חושב שהקסם הגדול של "יפה כלבנה" נעוץ בעובדה שכדי לענות באמת על השאלות האלו צריך להאזין לאלבום שוב ושוב, על האותנטיות שלו קשה לחלוק, אבל העוקץ הטמון בה הוא במידה רבה אישי - בנאי משדר על תדר סמוי מנפשו אל נפש המאזין, כל מאזין ועולמו הפנימי.
אולי אפשר רק לומר כמה דברים על דרך השלילה, אבל נדמה שעל התפר שבין יום הכיפורים לסוכות כמו גם על התפר שבין העולם הרוחני לעולם המעשה ראוי שיאמרו. העולם היהודי של בנאי אינו גדול מהחיים, הוא מורכב מחוויות היום יום; העולם שלו גם לא מושלם, אין בו אור איתן וברור שמתווה את הדרך, יש בו ספקות ולעתים יש בו גם חרדות; העולם היהודי הוא חלק ממנו, אבל גם תל-אביב; הוא מבחן אמריקאי לא ממש מוצלח, הוא מסרב להיכנע לצורך להכפיף את עצמו למשבצת אחת נכונה; הוא אמיתי.