כשבחוץ רעמו הרמקולים מהפגנת המורים, כבש מארק אליהו את פסטיבל הפיוט של תל אביב בחולצת נצנצים, עור שזוף ואבא לצידו. את מאי הוא התחיל בהופעה בגרמניה, וביוני מחכה לו טור עמוס בטורקיה. למי שלא מכיר, מארק מנגן בקמנצ'ה ונחשב לעילוי בתחומו. זוהי שנתו ה-11 של פסטיבל 'זמן פיוט' בתל אביב, שהפך השנה לפסטיבל הפיוט הותיק ביותר בארץ.
מארק ואביו פרס. פרגון הדדי צילום: משה צ'יטיאת
אורתודוקס עד גיל 13
למרות הצלחתו הפנומנאלית של מארק ברחבי הארץ והעולם, אחת הנקודות שבלטו לאורך ההופעה היא היכולת שלו לתת מקום לנגנים שלצידו ולאורחים שהגיעו. מימינו ישב המורה שלו ואבא שלו, פרץ אליהו. כנראה שממנו ירש את התכונה. בהופעה סיפר מארק שעד גיל 13 משפחתו הייתה אורתודוקסית. עם אביו היו הולכים בכל חודש לבית כנסת אחר בכדי להיחשף לכל המסורות, ולקראת בר המצווה שלו מארק למד כמה סוגי ניגונים של טעמי המקרא.
(מארק אליהו, About Love)
בכל הופעה אינסטרומנטלית במהותה עולה לי החשש הקבוע לגביי מידת ההנאה. אפשר לומר בפה מלא שמארק קבר את החשש הזה עמוק באדמה עם משיכת הקשת הראשונה שלו על הכלי המהפנט שמוצאו בפרס. בעיניי רוחי זה כמעט דמיוני להחזיק הופעה עם המנצ'ה במרכז, אבל מארק, במשיכות מדויקות ומכושפות נכנס לטראנס ושאב אליו יחד איתו את הקהל, שרגע אחד יכול היה לקפוץ ולרקוד ובמשנהו להתרגש עד כלות.
בר צברי ויובל דיין: השיאים היו בפיוט
במהלך ההופעה כל נגן על הבמה הוא חצי רוקסטאר, והכבוד שנותן להם אליהו ניכר מאוד. ראוי לציון רוני עברין, שהפליא בתיפוף על כלים שונים, בהם קערת מים (כן). אחד האורחים בהופעה הוא גם הקול של מארק, כשלקראת הסוף הוא פתח את פיו בקול עדין ורך ושר לחן של אביו למילותיו המרטיטות של רבי שלמה אבן גבירול: "שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי, אֶעְרֹךְ לְפָנֶיךָ שַׁחְרִי וְגַם עַרְבִּי".
בהופעה התארחו בר צברי ויובל דיין, כאשר השיאים של האירוח היו העיבודים לפיוטים המוכרים. צברי עם 'לנר ולבשמים' בלחן האהוב של אביהו מדינה שהקפיץ את הקהל ודיין עם 'אשת חיל' שהגיע לאחר ורסיה של מארק לשלום עליכם והוקדש לאמה שישבה בשורה הראשונה. קצת קטנוני, אבל אני הייתי מכניס את השבת לפני שהיא יוצאת.
בר צברי ויובל דיין. אורחים צילום: משה צ'יטיאת
בסוף צברי ודיין חזרו לשיר את 'לך אלי' של מאיר בנאי, שנדמה שיכול היה לקבל יותר עוצמה. ראוי לציין שלצברי ודיין יש דואט בשם 'מיליון עננים', אותו הם לא שרו. נקודת זכות כאשר מדובר בפסטיבל פיוט.