רק אחד
בבואי לכתוב את הטור השבועי שלי, מדי שבוע אני עוברת על נושאים טלוויזיונים-אקטואליים שתפסו אותי במהלך השבוע. בכל שבוע אני מוצאת בקלות אירוע דרמטי סביב ינון מגל, אמירה קיצונית של רביב דרוקר או סדרה חדשה של כאן 11, אך הפעם הכל סבב סביב ערוץ אחד: 12. הפדיחה של יונית לוי, הרגעים ממשדר החזרת החטופים שזכה לנתוני שיא ברייטינג, ההתפרצות של דנה ויס בשידור, ההערה החריגה של קושמרו, סיומה של "אור ראשון", ועוד ועוד ועוד. גם צופי ערוץ 14 לא יכולים באמת להתווכח עם זה: היה זה השבוע של ערוץ 12.
ובכלל, לעיתים נדמה שהייתה זו השנה של ערוץ 12. או העשור. בין ימים בודדים בהם רשת 13 נהנית מתהילה עם "האח הגדול" וערוץ 14 מזנק עם "הפטריוטים", ברגעי השיא של מדינת ישראל ערוץ 12 הוא המנצח הבלעדי. בעת המערכה עם איראן, בזמן שידור טקסים ממלכתיים, וגם במשדרי חזרת החטופים. עיתונאי ערוץ 12 הם הפנים והשמות של התקשורת, הם ולא אחרים. האולפן בנווה אילן הוא הבמה האולטימטיבית להתראיין בה. מימין ומשמאל, הציבור הישראלי נאסף אל מול יונית לוי.
עמית סגל באולפן, צילום: חדשות 12 צילום מסך
האור הפציע
עוד בטרם עלתה הסדרה "אור ראשון" למסך, היא הצליחה לעורר מהומה שכבר הרבה זמן לא התחוללה סביב סדרה. לא הייתה זאת שוב ביקורת על אופי התכנית או על איכותה, אלא זעקת שבר שהגיעה מכאב אישי. משפחות שכולות שהרגישו שהטרגדיה שלהם מתורגמת לרייטינג. ניצולים שההתעסקות עם הפצע מוקדמת מדי עבורם. פסיכולוגים שטענו שאי אפשר לעבד טראומה כשהיא עוד חיה. היו גם ביקורות חיוביות, אך המחאה הציבורית הדהדה חזק יותר, ולעיתים היה נדמה שקשת 12 תתקפל ברגע האחרון ותבטל את שידורה.
אך בהחלטה אמיצה קשת בחרה לספוג את המחאות ולעלות עם הסדרה כמתוכנן. גם אז צפו לא מעט ביקורות על האופן שבו התכנים ערוכים, אך מנגד קרה דבר מעניין עם נתוני הרייטינג - הם דווקא עלו. את הסדרה סיימה קשת עם ממוצע מכובד מאוד של 17.2% רייטינג שהפכו אותה לסדרת הדרמה הנצפית ביותר בשנתיים האחרונות.
זאת לא הפעם הראשונה שבה הביקורת שנשמעת מהציבור מנוגדת למה שקורה על המסך בפועל. לעיתים נדמה שכל הציבור רוקע ברגליים, כשמדובר בסך הכל בכמה זוגות עם סולייה רועשת במיוחד. מי שהרגיש שהכאב טרי מדי עבורו בחר להימנע מצפייה ב"אור ראשון", אך חלק גדול מאוד מהציבור דווקא בחר להיחשף דרכה לסיפורים אמיתיים משבעה באוקטובר. ייתכן שזאת טעות נפשית וטיפולית וייתכן שזאת הדרך אידיאלית לעבד, במבחן הרייטינג כולנו יודעים מי ניצח.
מתוך "אור ראשון", צילום: צילום מסך, קשת 12;
יום היסטורי
בשעה שמונה בבוקר ביום שני האחרון הנוכחים באולפני הטלוויזיה היו אחוזי התרגשות כפי שלא היו מעולם. כולם ידעו שמדובר ביום שידורים היסטורי שעתידים לצפות בו מאות אלפים. כל ערוץ הצטייד במגישים הבכירים ביותר שהוצבו בתחנות שונות - בכיכר החטופים, בנקודת הקליטה ברעים - וכולם היו מוכנים לשואו. למרות שתמונות ראשונות של השבים הופצו רק שעה וחצי מאוחר יותר, השידור לא פסק לרגע. סינק עם אמא של חטוף, עדכון מהכתב הצבאי, שיחות עם חטופים שחזרו בעסקאות הקודמות ועוד.
אחרי שנים שבהן כוחה של הטלוויזיה הלך ודעך, משדר חזרת החטופים העניק לה יכולת חד-פעמית. מאוחר יותר אחר הצהריים הרשתות החברתיות כבר השתלטו על האירוע, כמו תמיד, עם הסרטונים המרגשים מאיחודי המשפחות שלא השאירו עין אחת יבשה. אז הרייטינג כבר התדרדר והלייקים שוב תפסו את מקומו של השלט. אבל בבוקר, כשכולנו היינו צמאים להרגיש חלק מהאירוע העצום הזה, רק הטלוויזיה הצליחה לספק לנו את התחושה (השגויה, יש לומר) הזאת.
זהו יתרונה היחיד של הטלוויזיה בעידן הזה. היא יכולה לספר סיפור שלם, ארוך, מקיף. בכל התחומים האחרים הרשתות החברתיות מנצחות אותה. הן מביאות את המידע התמציתי והמהיר שאנחנו זקוקים לו בחיי היום-יום. כבר אין צורך לצפות במהדורה המרכזית כשאפשר בדקה לקרוא סיכום שלה בטלגרם. אך לטלוויזיה יש יכולת ללוות אותנו לאורך כל היום הזה, מהבלבול של הבוקר ועד ההתרגשות של הצהריים. ורק בזכות זה, גם ב-2025, היא עוד שורדת.
מתוך השיחה של ג'ולי עם בנה בר קופרשטיין, צילום: צילום מסך ערוץ 12