אמילי בתל אביב
הקומדיה הרומנטית של קשת 12 בכיכובה של עדי חבשוש, "בקרוב אצלי", עלתה לאחרונה לאוויר אחרי הרבה מאוד עיכובים בעקבות המלחמה. ההתחלה הייתה מעט צולעת, עם נתוני רייטינג בינוניים, אך מפרק לפרק התחזקה הסדרה עד שבפרק האחרון ששודר נשקה ל-20%, נתון בסדר גודל של הענקיות "הכוכב הבא" ו"ארץ נהדרת". לאחרונה אף הודיעו בקשת כי בעקבות ההצלחה ואהדת הציבור התכנית שכתב אורי גרוס תחודש לעונה שנייה.
בסדרה שודרו בסך הכל חמישה פרקים עד כה (מתוך שישה) ואת היחס כלפיה ניתן למדוד בשני גרפים - מד ההצלחה של הסדרה ומולו מד השנאה כלפיה - ונדמה ששניהם בעלייה מתמדת. מצד אחד כולם צופים בה, מדברים עליה ומעלים ספקולציות במי דסי בסופו של דבר תבחר, ומהצד השני מבקרים אותה בלי סוף. כמעט בכל מקום שבו הסדרה עולה כנושא לדיון אני שומעת הכפשות נחרצות - עלילה לא מקורית, טוויסטים צפויים, משחק בינוני, תסריט לא אמין. ולמרות זאת, כולם ממשיכים לצפות בה.
נראה שלמרות הכל, ועל אף שבאופן אישי אני לא צופה בסדרה ולא נהנית ממנה, קשת 12 הצליחה לפצח את הנוסחה של "אמילי בפריז" המצליחה בנטפליקס. אף אחד לא יגיד לכם שמדובר בתוכן איכותי או בסדרת מופת אבל כולם יהנו לרכל עליה, לבקר אותה ולצפות בה כשמתחשק לנקות את הראש עם כלום ושום דבר. כשהחיים בישראל הם הכל חוץ מקומדיה רומנטית, מזל שדווקא עכשיו קשת הביאה למסך סדרה שכיף כל כך לשנוא.
"בקרוב אצלי", סדרה שכיף לשנוא, צילום: פיני סילוק
אין מדורה, יש שבט
נסו לדמיין אירוע בו עמית סגל ובן כספית חוגגים שלוש שנים לתכנית "פגוש את העיתונות", מזמינים את הקהל לרכוש כרטיסים ב-120 שקלים ומבטיחים כובע עם הלוגו של התכנית למי שיקנה כרטיס במכירה המוקדמת. נשמע מופרך? זה דווקא קורה, אבל בערוץ אחר. בערוץ 14 הכריזו לאחרונה על חגיגות 3 שנים לתכנית "הפטריוטים" (בגרסה החדשה שלה) שייערכו בבנייני האומה בירושלים וישודרו בערוץ בשידור חי. עבור כרטיס בקדמת הבמה הם גובים 120 שקלים, בעוד כרטיס רגיל באולם עולה 80 שקלים. המחשבה הראשונה שעלתה לי כששמעתי על האירוע הייתה "מי לעזאזל ישלם על זה?", אך מבט על מפת הכרטיסים שכבר נרכשו הבהירה לי שביקוש דווקא יש.
לפני כחודש פתחו בערוץ את "מועדון החברים של ערוץ 14" והזמינו את הצופים שלהם להצטרף כ"תומך" במחיר של 179 שקלים לחודש או כ"תומך נלהב" במחיר של 349 שקלים לחודש. מה מקבלים? "תג נאמנות" ביוטיוב עם המספר 14 ועוד כמה הטבות מזעריות לא ברורות. שני הצעדים האלה, שקשה לדמיין אותם נעשים באחד משלושת הערוצים האחרים, מצטרפים לעובדה שבתכנית "הפטריוטים" יושב קהל ומוחא כפיים מדי יום כבר במשך כמעט שנתיים.
חגיגות 3 שנים ל"הפטריוטים" צילום: צילום מסך, טיקצ'אק
סוד הקסם של ערוץ 14 מתבטא בכך שהצליח להפוך את עצמו לקהילה. אנשים שלוחצים על הספרה 12 בשלט מעוניינים לצרוך חדשות וסוברים ששם יקבלו אותן בצורה הטובה והאמינה ביותר, אך אנשים שלוחצים על הספרה 14 עושים זאת מתוך אהבה לערוץ ולמגישיו, מתוך אמונה בו ובעיקר מתוך תחושת שייכות. ימנים ודתיים רבים מדברים על תחושה שרואים ושומעים אותם, והתחושה הזאת היא שתגרום להם לשלם 80 שקלים כדי לשבת בבנייני האומה ולמחוא כפיים לינון מגל. הם לא מסתכלים עליו כעל עיתונאי נערץ, אלא על אחד מהם.
בשלוש השנים האחרונות הצליח ערוץ 14 ובפרט תכנית "הפטריוטים" לאגד סביבו קהל אוהד ונאמן לצד קהל שונאים גדול לא פחות. אם יש משהו אחד שבו הוא מצטיין מול הערוצים האחרים זאת היכולת שלו לעורר אמוציות משני הצדדים. זה בא לרעתו, אך גם לטובתו. יהיה מי שיבקר אותו אך תמיד יהיה גם מי שיגן עליו - אלו שרואים את עצמם לא כצופים מהצד, אלא ממש כחלק ממנו.
הקוסם?
בנובמבר האחרון, הצליח ערוץ 13 לגנוב לערוץ 14 את אחד הטאלנטים הבולטים שלהם, שי גולדן, אך כמעט חודשיים חלפו וגולדן טרם נראה על המסך. שנה לפני כן, בדצמבר 2023, השיגו בערוץ טאלנט נחשק מערוץ 12, אייל ברקוביץ' מהצמד "אופירה וברקו". נדמה כי הערוץ מקדיש שעות נוספות ומאמצים רבים לגיוס טאלנטים מבטיחים שיצילו אותו ממצבו, אך גם לאחר שהוא סוף סוף מצליח הוא לא משכיל להשתמש בהם.
ברקוביץ' הצטרף לערוץ 13 באופן רשמי בינואר 2024. על פי פרסום של רן בוקר בסוף השנה שעברה החוזה עליו חתם ברקו מבטיח לו כ-200 אלף שקלים בחודש. כלומר, ערוץ 13 הוציא בשנה האחרונה כ-2,400,000 שקלים על אייל ברקוביץ', אך שום תכנית בכיכובו טרם עלתה. הוא אמנם מופיע מדי פעם במהדורת שישי לצד נטעלי שם טוב אך תכנית האקטואליה שהובטחה לא נראית באופק.
לפני כחודש העיתונאי גיל משעלי דיווח כי ברקוביץ' צפוי להגיש מדי שבת את "המטה המרכזי" לפני מהדורת החדשות וכי מחפשים פרטנר שיגיש לצידו, אך הזמן עבר והפרומו עדיין לא פה. ניסיונות לברר מול גורמים בערוץ מה קורה עם ברקוביץ' והתכנית המובטחת נכשלו גם הם, ואולי הסיבה היא שאף אחד לא ממש יודע. בערוץ 13 ממשיכים לנקוט בגישה תבוסתנית, ובמקום לנסות להרים את עצמם מהקרשים הם זורקים לפח גם את הקלפים שכבר הצליחו לאסוף.