קשת 12 השיקה בשבוע שעבר בקול תרועה רמה סדרת קומדיה רומנטית חדשה. ברשימת השחקנים מופיעים הטופ ביותר שיש לעולם המשחק הישראלי להציע: החל מתומר קאפון, אושרי כהן, שי אביבי, עדי חבשוש ועד שירה נאור ועוד רבים, לצד הפקה שעלתה לא מעט. ועדיין, ההרגשה היא שקשת 12 מוכיחה בענק שתקציב לא עושה סדרה טובה, כאשר העלילה פשוט לא עובדת.
את העלילה שנחשפה בפנינו עד כה בשני הפרקים הראשונים אפשר לתמצת במשפט: דסי טולדנו (עדי חבשוש) היא רווקה בת 35 שנפרדת מהחבר שלה בפרק הראשון, ומהר מידי מוצאת את עצמה נרדפת על-ידי ארבעה גברים שמבניהם היא תצטרך לבחור את האחד. מה שמעניין זה שאחרי צפייה בשני הפרקים הראשונים במלואם, 45 דק' כל אחד, גם אם הייתי נדרש להאריך יותר בתיאור העלילה לא הייתי מוצא עוד הרבה מה להוסיף. הדמויות הסטריוטיפיות של הסדרה, הפסיכולוגית (יעל שרוני) המהנהנת שרק מחכה שהזמן ייגמר, אמא של דסי (אורנה בנאי) העשירה-שמרוכזת-בעצמה, החבר (תמיר בר) התל-אביבי שלא מעוניין להביא ילדים והעוזר המשרדי (בן יוסיפוביץ') שהוא החבר הגיי המסור יתר על המידה לא ממש משכנעות שאנחנו לא נוכל לצפות את המשפט הבא שלהן. וכשעוסקים בהומור, זה עשוי להיות קריטי.
קאבר הסדרה צילום: פיני סילוק
ניסיון מזיע להיות ויראליים
לו זו הייתה כל הבעיה - החרשתי. לקומדיות רומנטיות ישנה נטייה ליפול אל חיקן של הסטיגמות ולהשאיר את הצופה עם דמויות שטחיות. אך עם הפקה יקרה כל-כך ובתקופה כזאת, האמנו שמגיע לנו יותר. מגיעה לנו עלילה שמביאה יותר מאשר עיסוק בכישוף שהסבתא המרוקאית הטילה על טולדנו. אנחנו זכאים למשהו קצת פחות אמריקאי-קיטשי מאשר נשף סיום. ראוי שנקבל הרבה יותר מאשר קטעים שנראים כאילו לקוחים מסדרת נוער שנעשתה בשמינית מהתקציב על-ידי כותבים שהם קצת יותר בתחילת דרכם מאשר מה שאנחנו מקבלים כאן.
הפרסום של חבשוש גדל מאוד בשנה האחרונה, גם בזכות אותו ערוץ שמשדר את התוכנית, כשהשתתפה בתוכנית "רוקדים עם כוכבים". את היכולות המרשימות שלה דאגו יוצרי הסדרה להכניס גם לתוך התוכנית בריקוד מרשים יחד עם אסי שהוא חד מהמחזרים אחרי טולדנו, אותו מגלם תומר קאפון. הכיראוגרפיה המוצלחת והריקוד המושקע, גרמו לנו להתגעגע לימים שבהם הרגשנו שחבשוש באמת משתתפת בסדרה שפונה לגיל שלנו.
יש לציין גם את הניסיון החוזר ונשנה להביא צפיות לסדרה באמצעות נוסטלגיה שמונגשת לילידי שנות ה-90. הניסיון בולט מידי ומעורר זעם. משפטים של טולדנו שנאמרים ללא הקשר כמו "בזמן שהראל מויאל ניצח את הראל סקעת", "האפליקציה היחידה בטלפון הייתה סנייק", "בימים שהלייק עוד לא הומצא" ועוד רבים בסגנון, מביאים ניסיון מזיע שמרגיש כאילו הוא לא אמור לשמש את העלילה אלא נועד אך ורק להיחתך לרילזים שישוטטו באינסטגרם וישותפו בכל קבוצות הפייסבוק של "גדל כאן דור" למיניהן - טרנד שאפילו הוא כבר קצת עבר מן העולם.
יכולות מרובות | עדי חבשוש בהשקת הסדרה צילום: פיני סילוק
שוב בדיחות שנוגעות לילידי שנות ה-90 - ולא בטוב טעם
לצד כל אלו, לשבחה של הסדרה צריך לומר שהיא מצליחה למתוח ביקורת מעניינת על אחת התופעות הרווחות בתרבות היום והיא: הערצת יתר של כנות. החבר של דסי טולדנו, זה שהיא נפרדת ממנו בפרק הראשון של הסדרה, הוא לכאורה אמן שמציג תערוכה בה הוא יושב מול האורחים שבאים לצפות במיצג ותוקף אותם בדברים היוצאים מליבו, מה שברור שמצטייר כדבר שאינו חיובי - ושם זרקור על תופעה הולכת וגדלה שיש גם מה לומר עליה דברים רעים.
ובכל זאת, כל עוד לא יבוא טוויסט משמעותי בהמשך הסדרה אנחנו כנראה נמשיך לקבל בדיחות דלוחות כמו הרגע שבו חבר של דסי אכל את תרומת הזרע שאמא שלה קנתה עבורה במחיר יקר מאוד (זו באמת הרמה של הבדיחות שאנחנו צריכים עכשיו?) או דאחקה שחזרה על עצמה פעמיים (!) על הקושי לשחזר את הסיסמה בימים שבהם היינו משתמשים במייל של וואלה, שגם היא כורכת את עצמה שוב בבדיחות שנוגעות לילידי שנות ה-90 - ולא בטוב טעם. עד השינוי המיוחל, שאני סקפטי מאוד אם אכן יבוא, אני כאן כדי להזכיר לעצמנו: מגיע לנו יותר מזה.