גם אני כמו רבים מצופי הטלוויזיה צפיתי בפרקים הראשונים של העונה השלישית בסדרה 'קופה רושמת' סליחה 'קופה ראשית', גם אני כמו כולם מאוד אהבתי את העונה הראשונה שהתאפיינה במין מחתרתיות כזאת, סדרה שבגלל שנראתה אז באופן אמין כעלילה מקורית - הכל קורה בתוך סופר, זה היה ענק. כצופים היינו מתלחששים בינינו לבין עצמינו ומספרים על הסדרה שאף אחד לא מכיר ומשננים בדיחות ראמזי, שטיינבוך ומר טטינסקי. לאט לאט הסדרה איבדה את האנונימיות שלה והפכה לנחלת הכלל.
לעונה השניה הגעתי עם קצת ציפיות והתאכזבתי פה ושם, וסלחתי. לא עליה באתי לקשקש. בואו נדבר רגע על העונה השלישית. בעוד שבעונות הקודמות היוצרים שימרו או לפחות ניסו לשמור על האותנטיות והפשטות של הסדרה, ופיתחו באופן מתוחכם קוריוזים מסיפורי הסופר היומיומיים עם ההומור הקליל והטוב, תוך תיבול הסצנות בקורטוב של תחכום. נראה שלקראת העונה השלישית יוצרי הסדרה התרגשו יתר על המידה מהבאזז ומהציפיות סביב הסדרה, חששו לפספס את המומנטום ובחרו להעצים את הקריפיות של הדמויות עד כדי כך שהן כבר לא מי שהכרת והכי נורא, הן הפכו למעיקות.
קופה ראשית צילום: קובי אוזינג׳י
לעיתים נראה שהסצנות מזכירות את העונות הקודמות רק בתפאורה, זו כבר לא סדרה על הסופר החמוד ביבנה. אלא כזו שהסופר השכונתי לב הסיפור (כזה שיש לך גם ליד הבית) הפך בה לעניין שולי, הסצנות שחוקות ונדושות, האינפנטיליות שהן מציגות יכולות להתרחש בחנות נעליים, מחסן נגמ"שים או בבאזר הודי. מסדרה שבה אתה יכול למצוא את השכן שמזכיר את טטינסקי או את הקומונרית שמזכירה את שטיינבוך, אתה רק רוצה למצוא את השלט וללחוץ על MUTE. הסדרה הפכה את השחקנים לאוסף של הזיות שככל שיגחיכו את הסיטואציה יותר ויותר נרגיש כאילו ניסו להצחיק אותנו. אבל לא ככה.
ניקח לדוגמא, את הרצון של כוכבה להחטיף מכות לשירה שטיינבוך מנהלת הסופר, כן, הבנו שהיא רוצה להרביץ לה, הבנו שהיא מוכנה לעשות הכל כדי להרביץ לה, גם הבנו שהיא מוכנה לחטוף מכות העיקר להרביץ לה. אבל זה הקטע, הבנו. לא צריך לדחוף את זה בשלוש סצנות שונות ארוכות ומתישות, כשכבר יודעים שהיא בסוף לא תיתן את המכות לשירה שטיינבוך.
אותו דבר לגבי ראמזי, הבנו שהוא מעריץ של הסופר, הבנו שהוא יודע להתאהב בעגלה ולעשות עליה מארבים שלא ייגנבו אותה לל"ג בעומר, הבנו שהוא מתרגש מכל בעל תפקיד זוטר בהנהלת הסופר, אבל זה הקטע, שהבנו את זה, אין צורך להראות כמה חשוב לו לשים את החולצה האדומה המדוייקת לראיון העבודה, ולהקצין עוד ועוד את הסצנה את זה כדי שנבין את זה יותר, ונצחק פחות. איזה בזבוז. מרגישים שטחנתם את העובדה שראמזי מאוהב בסופר ורוצים לגוון? תמצאו לו זווית מעניינת אחרת (ראמזי ממונה למנהל הסופר, ראמזי עוזב לסופר אחר, ראמזי מחליט להתגייר כדי לאכול גפילטע פיש בחגים. לא עבודה שלי, תמצאו משהו).
נשוב לגרוטסקיות הקיצונית שהביאו אליה את הדמויות. זה מביך. נכון שיש משהו מאוד מצחיק בגרוטסקיות, אבל גם זה צריך להיות נעים לעין, לאוזן ובעיקר למוח, וסלחו לי רבותיי, לא שרדתי, כיביתי את הטלוויזיה ונהניתי יותר.
תקראו לי זקן מיושן, תקראו לי מחרב מסיבות ואפילו תגידו לי "לא הבנת את הקטע של הסדרה", אבל לראות את שירה שטיינבוך צורחת, בוכה וחופרת שוב ושוב ושוב, או את כוכבה מדממת מהאף וכמובן בוכה, חופרת וצורחת שוב ושוב ושוב, או את ראמזי מציג את הטמטום הקיצוני שלו וחופר שוב ושוב ושוב - חבר'ה זה מוצה, את זה כבר עשיתם בצורה עדינה ומצחיקה בעונות הקודמות, אין צורך למרוח את אותו רעיון בכל סצנה בצורה מוגזמת ובווליום גבוה יותר. רוב הפרקים טוחנים עד דק בדיחות מוכרות או סצנות שרואים את הפאנץ' שלהן מקילומטר, וזה עוד בלי שדיברנו על המונולוגים המטופשים של ניסים ואנטולי, שאין המקום להרחיב.
אז מה יצא לנו בסופו של דבר? הפסקנו לראות סדרה דינאמית ומפתיעה שמצליחה לחלץ הומור גם מסיטואציות שכולנו מכירים מהסופר, וקיבלנו סדרה מוגזמת, יציאות חרושות ושבלוניות, שהדיאלוגים בה הפכו לבלתי נסבלים, בדיחות לעוסות ופאנצ'ים שזרקו לפח עוד בתכנית המיתולוגית מנוחתה עדן 'ערוץ אפס'.
תודה קופה ראשית, אבל סיימנו. ולא, אני לא רוצה לשמוע על המבצעים.