שאלה
שלום הרב, אשמח לשאול שאלה בעניין מסירת הסימנים של רחל ללאה.
חז”ל משבחים מאוד את רחל על כך שמסרה ללאה את הסימנים שמסר לה יעקב, כדי שלא תתבייש כאשר תיחשף התרמית של לבן. מדובר במעשה חסד יוצא דופן, עד כדי כך שחז”ל מביאים אותו כזכות העומדת לרחל בבקשת הרחמים שלה על עם ישראל.
אולם יש לי קושי מוסרי והלכתי שאני מתקשה ליישב.
מצד אחד, אנחנו יודעים עד כמה חמורה הלבנת פנים, עד שחז”ל אמרו: “נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו”. לכאורה, יש כאן הכרה בכך שלעיתים אדם צריך לוותר על עצמו ועל טובתו כדי למנוע בושה מאדם אחר.
מצד שני, האם העובדה שאנחנו מבקשים למנוע עוול מאדם אחד מתירה לנו לעשות עוול לאדם אחר?
במקרה של רחל, יעקב סמך עליה, מסר לה סימנים כדי למנוע את האפשרות שירמו אותו, והיא לא רק נמנעה מלגלות לו את התרמית, אלא אף לימדה את לאה את הסימנים וסייעה לה להטעות אותו. בכך למעשה נשללה מיעקב הזכות לדעת עם מי הוא מתחתן ולקבל החלטה מתוך ידיעת האמת.
מדוע רחל לא יכלה לשתף את יעקב במצב שנוצר, להסביר לו שאינה מוכנה שאחותה תתבזה, ולמצוא יחד פתרון? או לחלופין, מדוע לאה לא יכלה לספר לו את האמת בעצמה?
האם ניתן ללמוד מכאן שאיסור הלבנת פנים עשוי להתיר עבירה אחרת, גם כאשר היא כרוכה בפגיעה באדם שלישי? ואם כן, מהם הגבולות של היתר כזה? האם מותר לשקר כדי למנוע בושה, ומה ההבדל בין הקרבה עצמית למען הזולת לבין פגיעה בזכויותיו של אדם אחר למען אותו זולת?
חשוב לי להבין האם מסירת הסימנים הייתה רק מעשה של מידת חסידות והקרבה יוצאת דופן, או שגם מבחינה הלכתית ניתן להצדיק את הפגיעה באמון של יעקב.
אשמח מאוד להבהרה, הן מצד דברי חז”ל והן מצד ההיבט ההלכתי והמוסרי של המעשה
תשובה
בסד
שלום וברכה
ברור שאין לעשות חסד עם אדם אחד כאשר אחר נפגע.
יעקב רצה את רחל בגלל הצניעות שבה ובגלל מעלות נוספת, אבל מעולם לא אמר יעקב שהוא לא רוצה את לאה, אלא עדיף כאשה ראשונה את רחל. ללאה היו מעלות גדולות של חסד, מעלות שחז"ל כתבו עליה וכן רוב השבטים באו מלאה בגלל מעלותיה.
גם רחל ידעה זאת, ועל כן יעקב ביום אחר החתונה שהכיר שהיא לאה לא אמר ללבן לבטל את השידוך על השקר שעשה לבן. אלא רצה גם את רחל בגלל מעחותיה המיוחדות. ובייחד שבאותו הזמן היו רגילים לשאת שתי נשים אחיות.
מקווה שהדברים מתיישבים על לבך.
שבת שלום
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ